יש פעמים שהחיים מזמנים אותך לסיטואציה שמעבירה לך מסר בצורה יותר חדה ומדויקת מסדנאות וימי עיון בנושא.

שבוע שעבר, הזדמן לי לחוות את אחד מאותם רגעים מיוחדים שכאילו הניחו בפניי כרטיס כניסה להצגה מיוחדת על "איך נראית זוגיות של יותר מחמישים שנה".

הסצנה התרחשה בחצר מתחת לביתי כאשר זוג שכנים שלי, בני שמונים ומעלה שמתגוררים קומה מתחתינו ארגנו לעצמם סעודת חג פורים זוגית. סתם, בדשא של החצר.

הבעל, פרופסור ידוע בירושלים, החל לעמול על מלאכת התקנת הסעודה:

הוא קיפל בתשומת לב מרובה את המפיות הלבנות, סידר את המאכלים כשאשתו הגיעה, הזיז למענה את הכיסא משל לא מדובר באחד מהדגם העממי והזול של 'כתר' אלא בזה של מסעדת גורמה יוקרתית. כשסיימה להתיישב, התיישב אף הוא, מזג לשניהם כוסית 'לחיים' וברך אותה ב'חג שמח'.

אחרי שהתיישבו הטריח עצמו הפרופסור כמה וכמה פעמים עד שהגיש לאשתו את כל המאכלים שהיו על השולחן. 

(צפייה באנשים אחרים היא לא כוס התה שלי. אבל הייתי פשוט מהופנט)

כשסיים סוף סוף את הסידורים והתיישב לאכול, אחז את הכפית לראשונה והחל לבחוש במרק המהביל,

"תגיד" פנתה אליו אשתו: "אתה רואה את הצמחים שם מאחוריך? אתה מכיר את הסוג שלהם?"

הסתכלתי עליו וציפיתי לתגובתו. משהו מהסוג המוכר של:

אולי תאפשרי לי לפחות להתחיל לאכול את המרק שלי? זה באמת עד כדי כך בוער לך שאת מקימה אותי בפעם החמישית?

או: היה יכול להפנות מבט אחורה, לראות אם מבחין באילו צמחים מדובר, ולומר בין ביס אחד למשנהו: אסתכל כשנגמור לאכול, אוקיי?

אבל כאן החל השיעור הפרטי שלי:

הפרופסור פשוט עזב באחת את הכפית שלו למרות שכבר כיוון אותה אל פיו. הוא קם לעבר הצמחים והחל לשתף פעולה עם ההטרדה של אשתו. הוא לא שידר קוצר רוח אלא הביא לה את מלא תשומת הלב. כעבור שניות החל להרצות לה בידענות על סוג הצמח בעוד היא ממשיכה להזרים לעצמה כפית אחר כפית. 

הסתכלתי כולי נפעם מהפרופסור. למרות שמבחינה שטחית אפשר לשאול מה הוא כבר עשה? התאפק קצת מלבלוס את המרק? טרח מסביב לאשתו?

לכאורה הוא לא בדיוק הטיס מטוס בשמיים מותיר אחריו שובל בצורת אותיות: 'אני אוהב אותך'.

הוא לא אירגן לה זר פרחים או כרטיס לבילוי משותף ב'מצדה' בזריחה.

הארוע אפילו לא התרחש במסעדה האקסקלוסיבית של 'וולדורף אסטוריה' ולא בגינה הפורחת של 'קינג דיוויד'. בסך הכל ארוחה בדשא שבחצר, בניחוח הטריוויאלי ביותר שיש.

אבל הרגשתי שמבחינתי, השלוש דקות האלו שבהם צפיתי בזוג הישיש, היו שוות לי יותר מעשר סמינרים דחוסים על זוגיות:

למרות שהאהבה של הפרופסור לאשתו לא שווקה בנצנצנים וורדים ו'בסיילים' של 'המשביר לצרכן' היה במעשיו משהו מיוחד:

הוא הקשיב לה. הוא הכיל אותה. הוא הציג לה.

ונראה שהוא פשוט היה שם בשבילה. לגמרי.

והכי חשוב: הוא עשה את זה בצורה כל כך טבעית ומתבקשת.

דווקא הפשטות של המעשים הקטנים שלו הסבירו לי איך בעידן בו נכנס 'הסכם הממון' לחבילת הנישואין כי למה להיות אופטימיים כשאפשר להיות רציונליים ומוכנים לכל תרחיש, אפשר לתחזק זוגיות ואהבה שמחזיקה מעמד יותר מחמישים שנה.

לחייך פרופסור!

ותודה על השיעור לחיים.