מי לא רוצה להתעורר בבוקר כמו נסיכה מארץ האגדות, לפקוח את עיניה ולראות לידה את פניו של אהוב לבה? בעלה?

מי לא חושקת בזה?

מי רוצה לחיות במתחים, במריבות, בחרדות, באיומים, באלימות מילולית, פסיכולוגית, נפשית ואולי גם פיזית עם אהוב לבה?

מי חושקת בזה?

אז, כיצד אנחנו מגיעות לזוגיות הזו שחלמנו עליה כאשר קראנו סיפורי אגדות בילדותינו?

כיצד אנחנו מגיעות לזוגיות הזו שראינו בסרטים הרומנטים, כדוגמת ריצ'רד גיר הקופץ מלימוזינה, מטפס תוך חירוף נפשו על המדרגות התלולות כדי להגיע אל אהובת לבו ג'וליה רוברטס?

מדוע נראה לנו שהמשימה הזו היא לעיתים קשה מנשוא, בלתי אפשרית ובוודאי לא מושגת לכל כך רבים מאיתנו?

מדוע, על אף שכבר בתקופת ההכרות עם בן-זוגנו אנו מתמודדות עם חוסר הסכמות, קונפליקטים, לפעמים אפילו מריבות כואבות, אנחנו בכל זאת מתחתנות לבסוף?

מדוע, למרות שבנישואים אנחנו חוות קושי, פגיעה וכאב, חלקנו בכל זאת נשארות?

מדוע, גם אם אנחנו כבר בזוגיות חדשה, מהר מאוד אנו מגלות שאותם ויכוחים חוזרים? על אותם נושאים? ובעצם, מלבד ההבדל בשם של בן- הזוג, קיבלנו את אותה זוגיות?

הרבה שאלות, תשובה אחת.

התשובה היא: התקווה!! (ואני לא מתכוונת להמנון המדינה).

התקווה שיום אחד יהיה בסדר.

יום אחד הזוגיות שחלמנו אליה וקיווינו לה תתגשם.

יום אחד הוא ישתנה.

והדגש הוא על הוא.

והתקווה הזו היא כל כך חשובה.

והתקווה הזו היא הכרחית להישרדות ולהישארות של זוגות רבים ביחד.

וגם אם חלק מאיתנו מביעות יאוש ומודיעות שהן נשארות בשביל הילדים ומכריזות שהן יודעות שהוא לעולם לא ישתנה, באיזשהו מקום קטנטן בתוכן יש להן את התקווה.

והיא נחמדה, התקווה הזו. והיא מגינה על זוגות רבים. אבל היא יכולה להתממש בדיוק כמו אחוזי הזכייה בלוטו. אחד למיליונים.

אז בנות יקרות, נחזור להתחלה.

היכן הגבר, אהוב לבך החל להיות כמו שהוא? (ולפעמים זה קורה כל כך מהר שנראה שתמיד היה ככה).

מתי החלו רגשות תסכול, כאב, פגיעה ויאוש לצוף בזוגיות שלך? איך זה קרה?

מי אשם שהמצב הוא כזה? שהוא כזה? שאת כזו? וכך הלאה שאלות רבות שחקירתן יכולה להנפיק דוקטורט שלם.

אז זה הזמן לנטוש את הטפל ולהגיע לעיקר!

אז, העיקר הוא, שההיסטוריה מעניינת כשלג דאשתקד.

(בינינו, היא מעניינת הרבה מאוד אנשי טיפול כמוני, סקרניים ואיכפתיים שגם רוצים להרוויח הרבה כסף).

העיקר הוא לוותר על ההאשמות מאחר שוודאי שאת צודקת (כמו שרובנו מתעקשות..), הבעיה היא שלהיצמד לצדק שלנו זה לא עוזר, כמו בכביש (ובינינו, בוודאי גם הוא צודק במשהו..).

ועם ההבנה הקוגנטיבית הברורה הזו, את מוזמנת לשאול את עצמך:

את אוהבת את הזוגיות שלך? את אוהבת את מה שקורה בינך לבין מי שאמור להיות אהוב לבך? את אוהבת את מי שאת כאשר את רבה עם בעלך? את אוהבת את האגרסיות, התוקפנות, האלימות היוצאת ממך בעת מריבה אתו? (מחקי את המיותר, אם יש)

אני מעריכה שהתשובה היא שאת שלא, אולי את אפילו שונאת! אולי מתעבת!

אולי האנרגיות הרבות שאת משקיעה בסכסוך גוזלות ממך זמן יקר מידי שיכולת להשקיע בעצמך, בחייך, בחיי אהובייך וכן, גם בחייו של אהובך (אני מזכירה לך שכך היה בעבר...אולי אפילו כך דמיינת וזה גם חשוב...תיכף תביני למה...).

אז השאלה המתבקשת כעת, מדוע את ממשיכה לנהל חיים כאלה? מדוע את לא עושה משהו אחר כדי שהדברים ישתנו?

כל כך הרבה מאיתנו עושות המון כדי שהמצב ישתנה, כל כך הרבה מאמצים אנחנו משקיעות שיהיה טוב, מדברות, מתלוננות, דורשות, מתמרמרות, מבקרות, שופטות....ובעצם, עושות את אותו הדבר שמביא ל... אותה תוצאה ידועה מראש.

אז אם את רוצה לנסות משהו אחר? תמשיכי לקרוא.

אם את רוצה להגשים את אותו חלום על זוגיות מדהימה וקסומה שלא תסתיים עם סיום הסיפור, תמשיכי לקרוא.

ובעיקר אם את רוצה להבין באופן הכי ברור שיש, שהמדובר הוא לא בחלום אלא במציאות ניתנת להשגה, בוודאי שתמשיכי לקרוא.

אז כיצד מייצרים מציאות של החלום הזה?

ככה:

מתחילים בהבנה ששניים הם קודם כל אחד.

מתחילים בהבנה שעל אף שאת בזוגיות יש לך אחריות בלעדית על עצמך, על חייך, על רגשותייך ועל התנהגותך.

אין אף אדם, כולל הקרוב אלייך ביותר שיכול לנהל את רגשותייך ומחשבותייך.

הם יכולים לנסות! הם יכולים לנסות לפגוע, לנסות להכאיב, הם יכולים לנסות.

אבל את יכולה להחליט! לא לכאוב, לא להיפגע, את יכולה להחליט.

איך?

אנסה להסביר זאת בדימוי.

אם יש לך פצע ובדרך כלל הוא לא כואב, אבל כאשר נוגעים בו את קופצת מכאב. מה זה אומר?

זה אומר שזה הפצע שלך ולא של אף אחד אחר.

האחריות על הטיפול בו היא שלך ולא של אף אחד אחר.

הוא אמר. אז הוא אמר? אז הוא אמר. אז מה אם הוא אמר?!

התפלקה לו בכוונה או לא בכוונה מילה שנגעה בפצע שלך.

עלייך, על איך שאת נראית, הבישול שלך, הניקיון שלך, האישיות שלך, העבודה שלך, ההתנהגות שלך, ה וה וה וה שלך (השלימי בעצמך).

מילת המפתח היא - שלך!

אופססס

אנחנו יודעות היטב כי מילה פוגעת שנתקלת בחיוך או בחוסר התייחסות, מונעת מריבה שמונעת הסלמה שמונעת חיים רצופי סבל וכאב (קיצרתי תהליך ארוך).

האם את יכולה להיזכר בימים שהיית ילדה קטנה ו"חטפת" מכה מהכסא, מהשולחן, מהאופניים שנפלת מהם וקמת ועלית עליהם שוב כדי להמשיך ולרכב. כמובן אחרי אופסססס קטן.

ובדיוק במקום הזה מתחיל הקלקול. ברגע שנפלנו, מרבית ההורים (בואו נודה, האמהות) נבהלות, צווחות, מרביצות לשולחן ומאשימות את הכסא והאופניים, העיקר שלא נרגיש (או היא) אשמה על כך שנפלנו. העיקר שלא נרגיש כאב, אפילו לרגע.

והכוונה היא טובה. וגם האמהות שבינינו היו שם. אבל כבר נאמר כי קיימת דרך למקום מסוים שרצופה בכוונות טובות.

והנמשל הברור הוא שאם נפגעת, זה חוסר הביטחון שלך!

מצטערת, אך כך הוא!

תתבונני במראה בהגינות ובהוגנות.

אלו הם רגשות הנחיתות שלך (שלכולנו יש...) שמעוררים תגובה שמעוררת הסלמה שמעוררת חיים רצופי סבל וכאב...שמעוררים... (אני כרגיל מקצרת).

הפצע הוא שלך! טפלי בו!

אל תצפי שמישהו אחר יעשה זאת, בוודאי לא בן- זוגך!

יש לו את הפצעים שלו, הם מספיקים לו!

לשאלה, האם את רוצה לחיות עם רגשות נחיתות? עם פצעים? אם תשובתך לא, תמשיכי לקרוא!

אז...

בואי נסכים שאין אדם שרוצה להרגיש רגשות נחיתות. בוודאי לא את!!

אין אדם שיסתובב עם פצעים גלויים על גופו, רובינו נרוץ לרופא לטפל בהם.

אז מה עם הפצעים הלא גלויים? הסמויים? שבתוכינו?

הם מכאיבים לא פחות ומרבית הנשים שאני מכירה, כולל אני עצמי, לא רוצות לחיות איתם ובעיקר לא לחיות עם ההבנה שכנראה יש לנו רגשות נחיתות.

מצטערת, לוגיקה פשוטה:

פצע כואב= פגיעה= רגשי נחיתות=פצע כואב=פגיעה וכך הלאה.

אז אם אין לך עניין ללכת ולחפור ולהבין מאיפה הפצע? אין לך עניין להבין למה הוא קיים? אין לך עניין לפרנס אנשי טיפול?

לגיטימי!!

קבלי החלטה אמיצה עם עצמך (בלי עזרה והבנה מעמיקה) ותביני אחת ולתמיד.

אם נפגעת ממישהו או ממשהו שנאמר, ההחלטה להיפגע היא שלך!

מה ואיך שתחליטי לפעול מכאן ואילך, היא גם החלטה ואחריות שלך!

אם תפעלי באוטומט הרגיל, זו תהיה הדרך שלך!

זאת אומרת, את מחליטה כאן!

איזה כייף

איזה כייף להבין שניהול החיים שלך, הם בידייך ולא בידיים של אף אדם אחר.

איזה כייף להבין שעל אף שאת עוסקת בכל מקצוע אחר, את בעיקר מנהלת בכירה של החיים של עצמך ורק את מקבלת פה אחריות והחלטות.

איזה כייף להרגיש שאת לא עפה כמו עלה נידף ברוח מכול מילה שנושבת לידיך, אלא נטועה באמת, בהחלטה שלך כיצד ייראו חייך (זוכרת את סיפור האגדה).

איזה כייף!!

ומה יכול לסייע בכך?

בכנות, אני לא יודעת, אם מדובר בפתרון פשוט.

אני יודעת שלי הוא היה פשוט.

בגלל שהחלטתי.

קבעתי לעצמי.

שאני מאמינה בו!

בכל מחיר מאמינה בבן- הזוג שלי.

כל מה שהוא אומר, כל מה שהוא עושה ומתפרש אצלי כפגיעה בי, קיבלתי החלטה שאני לא נפגעת כי אני מאמינה בו.

לא לו... בו!

מאמינה בו שהוא לא רוצה לפגוע בי.

מאמינה בו שהוא אוהב אותי.

מאמינה בו ובי.

מאמינה בנו.

ואז אני חוזרת לעיקר, שהוא החלום שלי כילדה קטנה והפנטזיה שלי על זוגיות מהאגדות.

וגם אם הוא נגע בפצע הזה ובכאב ההוא, אני שומעת, מעכלת, סופגת, אולי כואבת אבל מחליטה לבלוע רוק ולהמשיך בכייף.

נשמע בלתי אפשרי? נשמע הזוי?

ממש לא!

מסתבר שעם הזמן, זה הופך להיות לא כל כך כואב כמו בהתחלה.

עם הזמן, זה כבר לא כואב בכלל.

גם מהסיבה שמה שקרה.....אני לא הגבתי כשנפגעתי כרגיל....לא עלה מתח באויר....הוא לא הגיב בפגיעה נוספת.....ובקיצור....מהצד שלי אין עימות....אז אין גם מהצד שלו.....

מה כן יש?

אוירה טובה בבית!! בזכותי כמובן!!

ועכשיו נתייחס לצד השני.

מי שקראה עד כה, יכולה לחשוב שרק גברים פוגעים והרי לא כך הדבר.

גם אנחנו לא טומנות ידינו בצלחת.

גם לנו יש את השיטות שלנו לגעת בדיוק בפצע הכואב.

חלקנו אינטיליגנטיות מספיק לזהות אותו/ם מיד בהתחלה.

וגם אם לא מדובר בפצע...

חלקנו לא תמיד שבעות רצון מהעיסקה שביצענו.

הוא לא בדיוק דומה לריצ'רד גיר או לפרינס צ'ארמינג מהאגדה ורובם אפילו לא מתקרבים להזכיר אותם....

אז מה?

נשב ונתאבל על התנפצות הפנטזיה?

נשב ונבכה על אי הגשמת החלום שלנו?

הבנתן נכון.

זה חוזר אלינו!

עיזבו בנות.

מה עושים?

מקבלים החלטה לא לנגוע לו בפצע. לא להכאיב לו במקומות הרגישים. לא ללכלך את היקר לו מכל כמו משפחתו, עבודתו, תחביביו (מחקי המיותר והוסיפי החסר).

הוא בן הזוג שלך. מה ששלו שלך.

את לא פוגעת אם כן רק בו. את פוגעת בעצמך.

את לא משפילה רק את מה ששייך לו, את משפילה את עצמך.

את רוצה לעשות את זה?

את לא רוצה לעשות את זה!

אני בטוחה בכך.

אז איך אנחנו מפסיקות את השלשול המילולי הזה שיוצא מפינו ולפעמים כל כך פוגע בו?

התשובה:

מפסיקות!!

פשוט מאוד.

תסתכלי סביבך ותראי איפה את לא פוגעת באנשים כי הם יקרים לך. אולי את נמנעת מלפגוע בילדייך, בחברות שלך, בבוס שלך.

ופשוט, קחי את היכולת הזו ועשי העתק - הדבק על בן-זוגך.

את לגמרי יכולה.

את פשוט צריכה להחליט שזה מה שתעשי החל מעכשיו.

ומה לגבי זה שיש מטענים, משקעים ו/או סתם קרחת....?

מה עושים עם זה?

הנה תרגיל:

התבונני בבן-זוגך וחשבי על משהו יפה בו

חיצוני ו/או פנימי

חשבי על עוד דברים (בתקווה שיש....)

תגדילי את המחשבות שלך....תגדילי עוד....

תתחברי לתחושה הטובה שיש בך עכשיו....

תגדילי אותוה....תגדילי עוד....

תתאמני על התחושה הזו כל יום...כמה שניות/ דקות

את כבר לבד תרגישי בשינוי כלפי בן-זוגך

אני מבטיחה!!

ובוודאי עכשיו את מחייכת בציניות וסקפטיות

כן, קל להגיד, זה לא כזה פשוט....

והאמת היא, שכן!

אם תבחרי לוותר על הציניות (הזו של החיוך קודם) שמאכלת כל כך הרבה רגשות חיוביים, תביני ש...

רק אם בתחילת הדרך תבלעי הרבה רוק. תבלמי את יציאת המילים הרגילות, האוטומטיות, הכמעט לא רצוניות לצאת מפיך.

רק אם בתחילת הדרך תהיי קשובה לשפת הגוף שלך, תאלצי את עצמך לחייך גם כשבא לך להרוג אותו ותשתקי.

רק אם בתחילת הדרך תוותרי על הצורך להיות צודקת ותחליטי להיות שותקת.

וגם אם כואב לך, וגם אם את רותחת מבפנים, וגם אם הזעם מציף אותך..

אני מזמינה אותך

להיזכר בחלום שלך על זוגיות, להיות המנהלת כאן ולהתחבר לאמונה שלך בו.

אז את יודעת מה קורה?

מדובר רק בתחילת הדרך. מדובר בזמן קצוב שבו את מתנהגת אחרת וההתנהגות הזו הופכת להיות חלק ממך. את מטמיעה אותה בך.

בדיוק כמו לימוד נהיגה או כל לימוד אחר שמרגיש בתחילת הדרך מסורבל, מפחיד, לא שייך לנו ואחר כך נעשה טבע שני, כך גם ההתנהגות והגישה הזו.

אז זה מתחיל בחוסר רצון ועניין לדבר על אימא שלו. ממשיך בחוסר רצון ועניין לראות את בעלך נפגע ומסתיים בהמשך החיים הזוגיים שחלמת עליהם.

חיים של הרמוניה, הערכה הדדית וכייף.

אם תיישמי את הכתוב כאן ולא תשבי עם רגל מתנדנדת על הרגל השנייה בציפייה לכך שעכשיו תורו להשתנות ולעשות משהו למענך....

נכון, את עשויה לחשוב שאת שם לבד.

רק את עושה.

רק את משתדלת.

רק את משתנה.

רק את ורק את.

אבל מה שזה באמת עושה,

זה יוצר את השינוי, בדיוק כמו האבן שנזרקת לאגם ויוצרת אדוות סביבה.

נוצר שינוי. אצלכם ואצלו.

בטוח.

הוא חייב להתאים את עצמו לבת- זוגו המשתנה.

חוק כלים שלובים, חייב לפעול, מאחר שלא המציאו או מצאו חוק אחר בטבע שסותר אותו.

אז החלום שלך עשוי להתגשם!

והפנטזיה הופכת למציאות!

והזוגיות שלך מדהימה וכייפית ואת מתעוררת בבוקר ולידך את רואה וכנראה גם שומעת (נחירות) את אהוב לבך, כי כך החלטת שיהיה לך!

ואם עבר הרבה זמן ואת לא בטוחה שאת אוהבת יותר, את לא חושקת בו ומתקשה להאמין שאפשר לפתח רגשות כאלה ביניכם.

זה בסדר.

את מוזמנת לחשוב שבלתי אפשרי לשנות את המצב ואת רגשותייך.

אבל דעי שזה אפשרי לגמרי!!

את פשוט צריכה להמשיך ולהחליט ולתרגל את המוח שלך להתבונן אך ורק ברשימת התכונות החיוביות שקיימות בבן זוגך ולהתעלם מהאחרות.

להיזכר בדברים הטובים שהוא עשה היום, אתמול או לפני שנים רבות שוב ושוב.

להבין שאין כמעט קשר בין חיצוניות למשיכה פיזית. התשוקה מתנהלת לנו בעיקר בראש (כדי להבין את זה, תחשבי על כל ה"כוכבים", היפים והיפות שהיה מישהו שלא נמשך אליהם ונפרד מהם...).

וכמו שהלעטת את עצמך בכל השלילי שבו. ניתחת את כל הרע שביניכם עם עצמך ועם החברה השכם והערב וגם בלילה. העצמת כל תכונה בעייתית שלו לדרגת מפלצתיות.

תהיי הוגנת!

תעשי את אותו הדבר, רק לצד השני.

תחליטי שאת מפתחת ומגדילה ומעצימה את התכונות החיוביות שלו.

פשוט! איך?

תלעיטי את עצמך בחיובי שבו שוב ושוב. גם אם נראה לך שאין הרבה (תשאלי אנשים מסביבך, אין לך מושג כמה דברים חיוביים יהיה להם להגיד עליו).

דהיינו תספרי עליו רק דברים טובים. תשתמשי רק במילים חיוביות כאשר את מדברת על בעלך.

גם אם זה נראה לך מוזר, גם אם זה מרגיש לך לא טבעי וגם אם זו לא כל האמת.

כי זה שהוא לא זורק את הגרביים לכביסה גם לא הופך אותו למטנף, שלא עוזר לך בבית וחסר אחריות כוללת.

או זה שהוא לא עובד כרגע, לא הופך אותו לבטלן, לא יוצלח, לא איכפתי וחסר יכולת.

תתעקשי על הדברים הטובים.

ותתעקשי.

החיובי הזה אצלך ייצור חיובי אחר אצלו (לא מיד... אבל ייצור) ויכול להיות שיהיה לו את הרצון יום אחד להיזכר בבקשתך ולכבד אותה ולזרוק את הגרביים לסל.

ויכול להיות שיהיו בו את האנרגיות והביטחון של אישתו בו והוא ימצא את העבודה המתאימה לו.

ויכולים מזה לצמוח כל כך הרבה דברים חיוביים.

זוכרת, כלים שלובים...

והדברים הטובים שיצמחו יהיו בעיקר הסתכלות נהדרת שלך על עצמך.

כי בן- הזוג שלך הוא את. ואם את אומרת וחושבת עליו כל כך הרבה דברים חיוביים, בעצם את חושבת כך על עצמך.

הוא טוב, את טובה, אתם טובים.

טוב לו, טוב לך, טוב לכם.

ועכשיו תדאגי שפעם ביום, יומיים יש לכם חצי שעה שלכם....שאתם שותים בה קפה...שאת מספרת לו איך עבר עלייך היום (אולי בהתחלה תשתפי בדברים הטובים...)...ותשאלי איך עבר עליו יומו....ותחפשי בדיחה שתספרי לו ותצחקו ביחד.....

ותוסיפי על כל זה קורטוב נדיב של הכרת תודה, על כך שיש לך אותו, עליו, על מה שיש לך, על עצמך ועליכם. יום יום, מבלי להתעצל, תגידי תודה לאלוהים, ליקום, לעצמך (מחקי את המיותר והוסיפי את החסר). תעריכי כל דבר שיש בו, בך ובכם ותעצימי אותו. אני מזכירה לך, את יודעת היטב לעשות זאת, בדיוק כמו שעשית עם הדברים הקשים שהיו ביניכם, אבל עכשיו להיפך.

אז איך הגעתי לכך שכדי להיות זוג, קודם כל צריך להיות אחד ופתאום אני קובעת שאת זה הוא?

התשובה היא שבוודאי הבנת, איך.

ואם לא, מה זה חשוב?

מה הטפל? ומה העיקר?

מה שאני כותבת כאן?

או מה שאת עושה עכשיו?