מרגעים כאלה בנויים חיי הנישואין. מיליוני החלטות קטנות במהלך חיי השגרה הרגילים והיומיומיים, הן אלה שבונות אותנו. כמו במקרה של המזוודה בסלון.

בתי הבכורה עמדה לטוס לחו"ל ואמי קנתה לנו מערכת של שלוש מזוודות, שתיים מהן נבחרו לשמש את בתי, ועל השלישית נגזר להמתין בעליית הגג עד שנזדקק לה. שתי המזוודות הנבחרות עברו לחדרה של בתנו, והנותרת עמדה זקופה ובודדה באמצע הסלון.

בביתי שולט עיקרון שאני מכנה "חוק האינסוף". זאת אומרת שאם משאירים משהו באמצע החדר, או על המדרגות, או בפרוזדור, הוא יחכה שם עד אין סוף אלא אם אני אישית ארים אותו (או אבקש ממישהו לעשות את זה). במשך השנים, מתוך הכרת תודה גדולה ותמידית (באמת) על הצוות העליז שלי, התכופפתי והרמתי וסידרתי בעצמי, ולפעמים ביקשתי מבעלי או מאחד הילדים לקחת את הגרב, להחזיר את הלגו לסלסילה או את העגלה למרפסת. קיבלתי זאת בשמחה כחלק מהזכות להיות אם.

אולם משום מה, המזוודה קנטרה אותי. אחרי הכל, היא יותר גדולה מגרב. בעלי השתתף בשיחה בה סיכמנו שלמזוודה המסכנה הזאת לא תהיה הזכות לעלות למטוס (אשמתה היחידה הייתה שהיא שקלה 3.5 קילו יותר מחברותיה), אז הוא ידע שצריכים להעלות אותה למעלה. במשך כמה ימים היא עמדה באמצע הסלון, אחר כך הזזתי אותה הצידה, ואז התחילו הבעיות. זה התחיל כשהיצר הרע שלי ניסה לברר למה בעלי עוד לא העלה אותה למעלה (רק שהיצר הרע שלי לא שאל את זה כל כך יפה). היצר הטוב שלי אמר: "נו, פשוט תעלי אותה בעצמך. תפסיקי להיות קטנונית." ואז איזשהו קול אמצעי אמר: "תעזבי, הוא יעשה את זה כשהוא יחזור הביתה".

אם הוא היה אוהב אותך, הוא היה יודע שאת צריכה שהמזוודה תזוז מכאן

זה היה ביום רביעי, וביום ששי שוב התווכחתי עם עצמי, "אבל את מלמדת דברים כאלה", אמר היצר הטוב. "את יודעת שגברים אינם קוראי מחשבות. פשוט תבקשי ממנו לעשות את זה." ולכך השיב היצר הרע: "חה חה חה, אחרי 18 שנות נישואין, הוא כבר אמור קצת לקרוא מחשבות". היצר הטוב: "הוא עסוק בעבודה ולימודים ובעזרה עם הילדים. הוא מנקה בכל ליל שבת אחרי הארוחה. הוא מכסח את הדשא, הוא מאזן את חשבון הבנק, הוא קם לתינוק באמצע הלילה..." היצר הרע: "אז מה, הילדים האלה הם גם שלו. את עובדת. את מבשלת."

מהר מאוד התחילו שני היצרים שלי להפוך בזכויותיו של בעלי, והכניסו אותנו להתמודדות על איכות תרומותינו לניהול משק הבית. יכולתי לראות שהעסק מתדרדר במהירות.

היצר הרע: "אם הוא היה אוהב אותך, הוא היה יודע שאת צריכה שהמזוודה תועלה לעליית הגג ".

היצר הטוב: "נו באמת, אם את היית אוהבת אותו, לא היית מתעסקת בשטויות כאלה".

יום ששי אחר הצהריים, קצת לפני שהוא חזר הביתה מהעבודה, הזזתי את המזוודה לתחתית גרם המדרגות, שם היא תחסום בבירור את דרכו של כל מי שירצה להשתמש במדרגות. יצר הרע, אחת; יצר הטוב, אפס.

בליל שבת, המזוודה נשענה בכבדות על צידה (לא אני עשיתי את זה) כך שכל מי שרוצה (וכולם רצו) יוכל לעקוף אותה בלי להתאמץ יותר מדי.

הגיע בוקר יום השבת. הבית שקט, רק אני והמזוודה. האורחים לסעודה עומדים להגיע בקרוב.

יצר הרע: "היית מאמינה?"

יצר הטוב: "די עם זה כבר, תעלי אותה למעלה וגמרנו."

יצר הרע: "שימי אותה על המיטה שלו. הוא בטח יישן עליה ששה חודשים בלי לשים לב שהיא שם."

יצר הטוב: "את יודעת שהוא היה לוקח אותה אם רק היית מבקשת. הוא תמיד עושה את זה. ואז את אומרת תודה, ויוצרת קארמה טובה."

יצר הרע: "תעזבי קארמה, מתערב איתך שהיא תישאר שם עוד שלושה חודשים."

בסוף היצר הטוב ניצח. כשבעלי חזר מבית הכנסת שאלתי אם הוא מוכן בבקשה להעלות את המזוודה למעלה. "בטח". הייתה התשובה שקיבלתי, והוא עשה את זה מיד. מובן שהיצר הרע לא השתתק לגמרי, וכשבעלי חזר למטה שאלתי אותי (יפה), "למה לא העלית אותה קודם?"

"לא שמתי לב."

היצר הרע רצה שאני אגיד לו שהוא היה צריך לשים לב. שהוא צריך להעריך אותי יותר, לתת לי יותר תשומת לב. היצר הרע שלי אלוף בלהיסחף יותר מדי.

מאחוריו, צד עיני את גוונם הצהבהב של פרחי הקאלה (הפרחים החביבים עלי) שבעלי הביא לכבוד שבת, קורץ אלי מהשולחן בפינת האוכל.

אני מסתכלת שוב אל המדרגות, מחייכת אל בעלי ולא פחות מזה לעצמי, ואומרת, "תודה מותק".