אין בזה שום היגיון אבל אני כועסת. לא כעס שגורם לדפיקות לב, טשטוש המחשבה ולהאשמות, אלא כעס מהסוג של שתיקה זועפת, הסתגרות ובערה פנימית. בעלי בחופשה.

אמרתי לו שהוא צריך לנסוע, עודדתי את זה, וחוץ מזה, לא מדובר בחופשה אמיתית - הוא בסך הכל טס לבקר את ההורים שלו שגרים הרחק מכאן. הוא לא משתזף על החוף או צף על המים עם כוס קוקטייל ביד (למרות שאני יודעת שיהיו שם בירות וסטייקים). אבל הוא יוצא להליכות ארוכות, ישן אצלם ומשחק המון שבץ נא.

זה לא שאכפת לי להישאר בבית ולשמור על הקן הפרטי שלנו, ואני בכלל לא אוהבת שבץ נא. אם רק הייתי רוצה, הייתי יכולה לצאת לחופשה בעצמי. אבל איכשהו, בכל אופן, אני מרגישה שמשהו בוער בי.

חברתי דבי סיפרה לי שבאחד הלילות בשבוע שעבר, בעלה התקשר להודיע שהוא יגיע הביתה מאוחר. הוא הסביר לה שיש עומס תנועה מטורף בכביש. היא הייתה נחמדה אליו בטלפון, אבל בפנים היא רתחה. למה הוא לא יצא יותר מוקדם? למה הוא לא נסע בדרך אחרת? עומס תנועה? באמת? כן, בטח.

היא האזינה לדיווחים ברדיו ושמעה שבאמת מדובר בסיוט רציני – פקקים נוראיים ואנשים שתקועים שם המון זמן. ובכל זאת, כשהוא נכנס הביתה היא הייתה מתוחה כולה, כאילו שלכל הפחות הוא היה אמור לתפוס באותו לילה הליקופטר ולטוס הביתה.

זה לא שהיא לא האמינה לו על מצב התנועה, זה רק שאנחנו הנשים לא תמיד נצמדות לעובדות כמו לרגשות. ואת זה בדרך כלל הגברים לא מסוגלים להבין. לנסות להסביר לגבר איך עובדה פשוטה ואובייקטיבית כמו פקק תנועה, יכולה להשפיע על הדרך בה אשתך מרגישה אהובה, זה כמו לנסות להסביר לעיוור איך נראה צבע אדום. או שאתה מבין, או שאתה לא מבין בכלל.

חוץ מזה: לפעמים נשים לא רציונאליות, במיוחד כשמדובר באהבה. אנחנו מבדילות בין היגיון לרגש, אבל משום מה יש לנו בכל זאת ציפיות. זה לא שאנחנו לא אסירות תודה על כל הטוב שהבעלים שלנו עושים, או על עצם העובדה שיש לנו אותם, רק שאנחנו רואות הכל מבעד לעדשות נשיות, ושככל הנראה אנחנו סובלות מדליפה מגדרית במיכל הדלק הרגשי. רוב הגברים שאני מכירה עובדים קשה, ולוקחים ברצינות את חלקם בשותפות. הם ממלאים את תפקידיהם הגבריים ומציעים לנשותיהם את כל האהבה שיש להם, ומקווים לקבל בתמורה אהבה. הם מאמינים שבמעשיהם אלה הם מתדלקים את מערכת היחסים. והם צודקים.

ובכל זאת, נשים צריכות עוד משהו. אנחנו זקוקות לתדלוק על בסיס קבוע, בצורה של מילים מרגיעות ומעשים, פרטים על היום שעבר עליהם, גילויי תודה והערכה – דברים שיוצרים קשר רגשי – שעושה המון ביחס למילוי ומילוי החוזר של מיכל הדלק. כשאשה שומעת "אני אגיע היום מאוחר" זה בכלל לא מנחם (או מספק) אותה כמו "אני תקוע במחלף השרון מאחורי טנדר אדום גדול ומנקודת המבט שלי טור המכוניות נראה אינסופי. הלוואי שהייתי יכול להגיע הביתה מהר יותר." (קרי: את הדבר הכי חשוב בחיים שלי, ואילו רק יכולתי הייתי עף אלייך).

למרות שאנחנו רוצות שהגברים ילכו ויעשו, אנחנו לא רוצות שהם ירצו לעשות את זה

נשים מקבלות הזנה רגשית ממקורות רבים. אנחנו יודעות שעלינו לדאוג לצמיחה האישית ולביטחון העצמי שלנו. אבל לא משנה כמה מודעות עצמית או כמה ביטחון יש לנו, כשזה מגיע לגבר שלנו, אנחנו תמיד מחפשות את הקשר הרגשי, את רגשות האהבה. כואב לאישה להיות בלי זה, כמו שכואב לגבר כשנמנעת ממנו קרבה גופנית. כשנשים מוכנות להודות בפשטות בטבע שלהן, והגברים מוכנים ללמוד מה לעשות מבחינה רגשית, מערכת היחסים יוצאת נשכרת.

אנחנו מבינות מהם פקקי תנועה. אנחנו מבינות שגברים צריכים לצאת מדי פעם לבדם. אנחנו יכולות אפילו לתמוך בחופשות שלהם. אבל למרות שאנחנו רוצות שהגברים ינוחו וינפשו, ברמה רגשית עמוקה כלשהי, אנחנו לא רוצות שהגברים ירצו לעשות את זה. אנחנו רוצות שהגברים שלנו ירצו רק להיות אתנו. ואז הם יכולים ללכת.

רק אחרי 11 בלילה בשעון שלי (אצלו השעה רק שמונה), הטלפון מצלצל. זה בעלי שמתקשר להגיד לי לילה טוב. הוא אומר לי שהוא נהנה מאוד עם המשפחה שלו; הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. והוא מודה לי בפעם המי יודע כמה על כך ש"הרשתי" לו לנסוע. הוא אומר שיש לי חלק במצוות כיבוד האב ואם שלו. הוא אומר שהוא נורא מתגעגע לכולנו ושהוא מחכה לרגע שהוא שוב יהיה בבית.

מוזיקה ערבה לאוזן הנשית שלי.