"אל תבלעו את מה שאינכם מסוגלים לעכל." לא, זו אינה עצה מקצועית של דיאטנית, אלא עצה לזוגיות, בשם הרב פינקוס. כן, זה טוב להחליק עניינים ולשכוח. זה נבון לא להילחם על הדברים הקטנים. ככל שאתם מסוגלים להתעלם מיותר דברים, יותר טוב.

אבל מה אם אינכם מסוגלים להתעלם ממשהו? מה אם במקום להתעלם מזה, אתם פשוט צוברים כעסים, וכל דבר חדש שמציק לכם, רק מלבה את הלהבות?

אנחנו חייבים להיות מציאותיים. אנחנו צריכים להכיר את עצמנו. ישנם דברים שמהם אנחנו יכולים באמת להתעלם – מושב האסלה המורם, משחת השיניים המעוכה באמצע, כביסה על הרצפה (אולי)... ויש דברים בהם אנחנו צריכים לטפל – בעיות בקשר לחינוך הילדים, לתקשורת הבינאישית, לאיזון בין העבודה לבית... ומדי פעם מתעורר מצב ממנו אנחנו פשוט לא מסוגלים להתעלם - כשאנחנו מרגישים שמתעלמים מאיתנו או מזכויותינו, כשאנחנו מרגישים שלא מקשיבים לנו.

במקרים כאלה אנחנו לא יכולים לבלוע את התסכולים, משום שהם יצופו שוב על פני השטח (נסו להתאים לכאן את דימוי האכילה), וכשזה קורה, זה עלול להיות מאוד לא נעים. כשמאפשרים לכאב להצטבר, הוא עלול להגיע לנקודת רתיחה, והתפרצות.

חברה שלי מנסה בכל כוחה להיות אישה טובה. למרות שקיימים בחיי הנישואין שלה מספר אתגרים (כמו אצל כולנו!), היא מנסה לא להתרכז בהם. בעלה עסוק ועובד קשה, והיא לא רוצה להטריד אותו בבעיותיה הקטנוניות (לדעתה). אולי כשהם יצאו לחופשה בעוד כמה חודשים והוא יהיה יותר רגוע...

נראה שזאת אסטרטגיה מוצלחת, ושחברתי היא אישה מתחשבת. ובאמת, האסטרטגיה הזאת הייתה יכולה להיות נפלאה, אם היא רק הייתה מצליחה. אבל היא לא. מה שקורה במקום זה הוא שהבעיות הולכות ומצטברות זו על גבי זו, והיא ממשיכה לבלוע ולצבור תסכולים עד שבסוף היא מתפוצצת. המריבה שמתעוררת ביניהם מלאת צעקות, מאבקי כוח ופגיעות. ואחריה, אף אחד מהצדדים לא מרגיש טוב עם עצמו.

הכל יכול היה להיות הרבה יותר טוב אילו היא הייתה מתייחסת לבעיות מייד עם התעוררותן. כך השיחה הייתה נושאת הרבה פחות כעסים ורגשות: אני מבינה שאתה מאוד עייף אחרי יום העבודה הארוך שלך, ואני מנסה לכבד אותך ולתת לך את המרחב שלך, אבל כשאני שומעת איך אתה מנהל שיחה ערנית עם חבר לעבודה, כשאין לך כוח כדי לדבר אתי, אני נפגעת. מה אנחנו יכולים לעשות עם זה?"

היא לא הייתה מאבדת את השליטה; היא לא הייתה יוצאת למלחמת חורמה.

זוגיות טובה אינה נקייה ממחלוקות

בכל זוגיות יש אתגרים, ובין כל שני אנשים שחיים יחד יתעוררו מחלוקות. חלומות על נישואין נטולי מחלוקת הם נאיביים ותלושים מהמציאות. מה שיותר חשוב, הוא לא אם יש בין בני הזוג חוסר הסכמה - אלא כיצד הם פותרים אותו. מה שחשוב זה לדבר בטון שמבטא כבוד הדדי. מה שחשוב זה שתוכלו להגיע בסבלנות וברוגע לפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים. מה שחשוב זה להקשיב זה לזה ולשמוע את הצד השני. מה שחשוב זה להציג את דעתכם – ואת תסכוליכם – בצורה מנומסת ומכובדת, ולא להניח לתסכול לבעבע בתוככם.

אנחנו רוצים להיות בני זוג טובים, ולכן אנחנו מנסים לבלוע את הקשיים והתסכולים שלנו. אבל הפגיעה בנישואין שלנו הרבה יותר חמורה כשהכעס רותח, מאשר כשאנחנו מנסים לשוחח על הקושי מייד כשהוא מתעורר. זוגיות טובה אינה נקייה ממחלוקות. בן זוג טוב לא צריך לבלוע (תמיד) את הלשון. כבוד הדדי אמיתי ודיונים רגועים הם המפתח לפתרון בעיות. לפעמים נראה שצדקנות יתר והתנהלות של "קדושים מעונים", הן דרך מוצלחת יותר, אולם זוהי דרך בלי מנצחים.

הכינו שתי כוסות קפה או מזגו כוסית יין, הוציאו כמה עוגיות, הכינו שני כסאות נוחים והתארגנו לשיחה זהירה ומתחשבת. "מותק, יש משהו שחשוב לי, שהייתי רוצה לדבר איתך עליו..." בצורה כזאת, מי יכול להתנגד...?