אנו מצווים לא לשמור טינה. אמנם הרעיון כשלעצמו באמת נחמד, אך הביצוע קצת יותר קשה (אם זה היה קל, ודאי לא היינו זקוקים למצווה!). ובניגוד לאמונה הרווחת, התלמוד טוען שגברים סולחים מהר יותר, שהם מגלמים את מידת הרחמים, בעוד שהנשים פועלות על-פי מידת הדין. נראה שהבנה זאת נולדה מתוך אגף שמירת הטינה. גברים רבים מתעמתים לעתים קרובות – באופן פיזי או מילולי – ובלהט רב, אבל נראה שהם שוכחים מזה במהירות. ביטויי האיבה של הנשים בדרך כלל מרוככים יותר (למרות שהמיומנויות הלשוניות שלהן יכולות להיות חריפות למדיי), אבל הן שומרות על הפגיעה והטינה – למשך זמן רב.

יש כמה סיבות רגשיות ומעשיות ברורות מדוע שמירת טינה היא הרגל מזיק במיוחד. שמירת הטינה פוגעת בכל מערכת יחסים בה היא נוגעת, מכרסמת אותנו מבפנים ופוגעת בנפשותינו.

אין מקום בו הדבר נכון יותר או הרסני יותר מאשר בנישואין. שמירת טינה לבני זוגנו, עלולה להרוס את בסיס האחדות הזוגית, ועלינו לעבוד קשה כדי לא ליפול למלכודת הזאת.

מכיוון שזה כל כך קשה, ליקטתי רשימה של שיטות פעולה:

1. החליטו על מה שווה להיפגע. אל תלקטו בפינצטה את הפרטים הקטנים.

ברוב הבקרים בעלי קם לפניי, מכין קפה לשנינו ומתיישב ללמוד ליד השולחן בפינת האוכל. ברוב הבקרים הוא גם משאיר את הכוס שלו על אותו השולחן, וברוב הבקרים אני מתעצבנת כשאני רואה אותה. כמה השולחן רחוק מהמטבח? הוא לא הלך לכיוון הזה בכל מקרה? מה, אני השפחה שלו? הדיאלוג הפנימי העוין מתחיל להכות שורש.

אבל רגע. אני עוצרת את עצמי. האם הוא לא הכין לי קפה? האם אני לא צריכה פשוט להתעלם מהכוס וגמרנו? התשובה היא 'כן' חד משמעי.

2. אל תהפכו הבדלים מגדריים או תכונות אופי לפגיעה מכוונת. אם בן הזוג שלכם שוכח לאסוף משהו בדרך הביתה, זה לא בגלל שהוא לא מקשיב לכם או בגלל שמה שאתם אומרים לא חשוב לו (אני יודעת מה אתם אומרים לעצמכם!). סביר יותר שדעתו הייתה מפוזרת מרוב לחץ או שהוא לא היה מרוכז או שהוא טיפוס של התמונה הגדולה ולא של הפרטים הקטנים. כתבו לו רשימה. התקשרו כדי להזכיר לו. עשו חלק מהדברים בעצמכם. רק אל תיקחו את זה באופן אישי או בתור פרשנות על מערכת היחסים.

פעם חברה שלי קוננה בפניי שבעלה לא מסוגל לזכור את השמות של אף אחד מהחברים של ילדיהם. יכולתי לראות לאן היא לוקחת את זה. "לא אכפת לו באמת, החיים שלנו לא מעניינים אותו; הוא פוגע בהם"... אבל אני לא קניתי את זה, משום שאני מכירה את בעלה. הוא טיפוס מתחשב וטוב לב ומאוד מעורב בחיי המשפחה שלו. פשוט יש לו זיכרון גרוע לשמות. אולי הוא יפיק תועלת מקורס לשיפור הזיכרון אבל זה לא צריך להוות מקור לצער – או דלק לכעס.

3. אפשרו לבן הזוג לצבור אשראי בבנק, אותו הוא יוכל "למשוך" כשהוא טועה. נניח שהוא לא התקשר היום מהעבודה. אם הוא התקשר כל יום במשך 10 שנים לפחות ולא התקשר היום, אולי את צריכה לדאוג לו, אבל לא לכעוס או להיעלב. הוא גילה את דאגתו ואת תשומת ליבו בקביעות, ועלינו לשפוט על פי הכלל ולא על פי החריג. הרעיון עובד טוב לא רק בחיי הנישואין, אלא גם ביחס לקשר שלנו עם א-לוהים. הוא עושה למעננו כל כך הרבה טוב, ובכל זאת אנחנו נוטים להגיב בצורה שלילית כשמשהו משתבש, במקום לתת גם לו איזשהו "קרדיט" בבנק!

4. תרגילי 'החלקה'. כל התסכולים הקטנים האלה – הם לא קיימים. הם לא מספיק חשובים שנשים אליהם לב. תנו להם ללכת. אל תשמרו רשימה. המשיכו להתקדם.

5. עצרו מחשבות שליליות בראשית דרכן. זכרו שהמטרה היא הצלחת חיי הנישואין. אין כאן מקום (ליתר דיוק אין שום מקום) למחשבות של "להראות לו/ה". תכנונים כמו "להתייחס אליה כמו שהיא מתייחסת אליי" או "להפסיק לבשל ולראות מה הוא יגיד אז!" הם בדרך כלל יותר גרועים מטינה – הם ממש נקימה! צריך להבין את זה גם בלי שנאמר שלא ככה בונים מערכת יחסים. אבל מכיוון שלרוע המזל קל מאוד להיכנס לתבנית הזאת, אנחנו צריכים לקטול מחשבות כאלה בעודן באיבן.

6. התמקדו בתמונה השלמה. אתם בונים יחד חיים, עתיד, נישואין, ומובן שיהיו חיכוכים, מריבות וכעסים לאורך הדרך. ככה זה. אלה החיים. זה קורה בכל בית ובכל קשר זוגי. נישואין מוצלחים אינם אלה בלי המחלוקות או התסכולים. הם אלה שבהם בני הזוג יודעים איך 'להחליק' ולהמשיך הלאה, כשהם מתרכזים בטוב שבכל אחד מהם ובנישואין עצמם. על פי היהדות כשבני הזוג מתחתנים הם הופכים לישות אחת. לא הייתם שומרים טינה לעצמכם!

שמרו על החיוביות בחזית, סלקו את השליליות אפילו מהשוליים ותמיד טוב גם לבקש עזרה מלמעלה.