כששני אנשים מתחתנים, שמחתם מוכפלת בעוד שצערם מתחלק לשניים. לכן, כשיום הולדתו ה-39 של בעלי התקרב, חשבתי שיהיה נחמד לשנינו לחגוג באופן מיוחד - ומסיבת הפתעה יכולה להיות הרעיון המושלם.

התחלתי לתכנן את המסיבה שלו כשאחי ביקר אצלנו. הצטערתי שאנחנו לא יכולים לצרף את בעלי לדיונים כדי לתרום לנו רעיונות נוספים, אבל כמובן שכל העניין היה שמירת הסוד. כשאחי הציע שנכתוב על ההזמנה "עזרו לו לחגוג כשהוא עדיין מסוגל לכבות את הנרות שעל העוגה!" התחלתי לצחוק – ומייד נאלצתי למצוא סיפור כיסוי כשבעלי נכנס פתאום לחדר. אמרתי לו שאנחנו צוחקים מסיפור על האחייניות שלי. חשתי מגע של חוסר נוחות; מעולם לא שיקרתי לבעלי קודם, והיה לי ממש לא נוח להתחיל בזה עכשיו.

"מה הן עשו, הבנות של אחיך?" בעלי שאל בציפייה.

חיפשתי נואשות אנקדוטה. "הן, א... עשו את עצמן... שהן סוסים!" אלתרתי במהירות. בעלי הסתכל עליי, וחיכה לחלק המצחיק. וכשחפרתי עמוק יותר ויותר בתוכי בניסיון לדלות אנקדוטה מספיק מצחיקה, חשבתי על שורה משיר שאני מכירה: "אוי, איזו רשת סבוכה אנו טווים / כשאנו מנסים להתחיל לשקר!"

המשך תכנון המסיבה לבדי, אחרי שאחי חזר הביתה, כבר היה הרבה פחות מהנה. בעלי אוהב אוכל מזרחי, אז החלטתי לבחור במוטיב מזרח תיכוני. אמא שלי התנדבה להכין בקלווה למסיבה. אבל המתכון שלה חלבי... האם אני מתכוונת ללכת על בשרי או צמחי? באותו לילה, פניתי לכיוון בעלי כדי לבקש ממנו עצה - אולם הספקתי לתפוש את עצמי בזמן. במקום זה פשוט הבטתי בו בלי לדעת מה להגיד, עד שבעלי, שלא ידע מה עובר בראשי, התחיל להתעסק במשהו אחר.

ובכל פעם שרציתי לשוחח עם בעלי בפתיחות, הייתי צריכה לדכא את הדחף

ככה זה נמשך, ובכל פעם שרציתי לספר לבעלי כיצד מתקדמות התוכניות שלי, או שהרגשתי צורך לשוחח איתו בפתיחות, הייתי צריכה לדכא את הדחף.

השתמשתי אפילו בתחבולות. בעלי משחק בקבוצת ספורט, ואני רציתי להזמין את חברי הקבוצה שלו אבל חסרו לי הפרטים האישיים שלהם. "מותק", שאלתי לילה אחד כבדרך אגב, "מה הסיסמה של הדואר האלקטרוני שלך?" השתדלתי להישמע כאילו הדבר היחיד שמעניין אותי הוא שיטת בחירת הסיסמאות שלו. וברוב תמימותו זה מצא חן בעיניו, והוא גילה לי את הסיסמא. שמחתי שאני יכולה להזמין את חברי הקבוצה שלו, אבל ההנאה מתכנון המסיבה התחילה להישחק. התחלתי לסבול ממאפייני המרגלים המתוארים בספרים, כ'עייפים מהחיים ומותשים מסודות'.

ברוב הערבים בעלי היה שואל איך עבר עלי היום. ואני הייתי מתפוצצת ממחשבות על מסיבת ההפתעה, אבל לא יכולה להגיד לו כלום. התחלתי למשוך בכתפיי ולומר "בסדר", ואז לשנות נושא.

"שום דבר לא קרה כל היום?" הוא היה מברר במבט מופתע. ואני התחלתי להרגיש משועממת ובודדה.

כשהמסיבה כבר הייתה ממש קרובה, קיבלתי את החדשות הכי מרעישות: הוריו של בעלי, שגרים די רחוק, מתכוננים להגיע! כשחמותי אמרה לי את זה, הייתי מאושרת. בדרך כלל, כשהם מגיעים אלינו זהו מאורע משפחתי חשוב מאוד, אבל הפעם – כלום. שום תכנונים, שום סעודות, שום סיפור לילדים, שום התרגשות. הרגשתי מגוחכת שאני שומרת על ביקור כזה לעצמי.

המסיבה הגיעה סוף סוף. יש לי תמונה של בעלי מהמסיבה, והוא נראה מאושר להפליא. עיניו נוצצות וחיוך ענק פרוש על פניו. לידו, גם אני מחייכת. רק אני יודעת שהמראה המאושר על פניי היה בעיקר חיוך של הקלה. לא עוד סודות, לא עוד שקרים. הרגשתי כמו דמות מ"המרגל ששב מן הכפור" - קיבלתי משימת ריגול וחזרתי, ברוך השם, לחיים נורמליים.

בעלי סיפר לי שמישהו הציע לו לא מזמן להכין לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת הבא. "אל תעשה את זה", אמרתי לו. "עדיף שנצא יחד לאכול".