ביקשו ממני ללמוד עם אישה נשואה, שרצתה לשמוע מה יש ליהדות לומר בנושא האהבה והנישואין.

פתחתי בציטוטו של סטיבן קווי, שמתאר בלשון צחה, כיצד הוא ענה לאדם שפנה אליו להתייעץ על נישואיו הכושלים:

"לאשתי ולי פשוט אין היום את אותם הרגשות זה כלפי זו, כמו שהיו לנו פעם. נראה לי שאני כבר לא אוהב אותה ושהיא כבר לא אוהבת אותי. מה אני יכול לעשות?"

"ההרגשה כבר לא נמצאת?" ביררתי.

"נכון", הוא אישר את דבריי, "ויש לנו שלושה ילדים שאנחנו באמת דואגים להם. מה אתה מציע?"

"תאהב אותה." השבתי.

"אמרתי לך. ההרגשה כבר לא נמצאת."

"תאהב אותה."

"אתה לא מבין. רגש האהבה כבר לא קיים."

"אז תאהב אותה. אם הרגש לא קיים, זה סיבה טובה לאהוב אותה."

"אבל איך אוהבים כשלא אוהבים?"

"ידידי. לאהוב זה פועל. אהבה – התחושה – היא התוצאה של פעולת האהבה. אז תאהב אותה. תקריב. תקשיב לה. תזדהה. תעריך. תאשר. מוכן לעשות את זה?"

האישה שאיתה למדתי שאלה, "אבל אם מגיעים לנקודה שכבר לא אוהבים יותר, האם זה לא מאוחר מדי?"

אם לאהוב זה פועל, אז לעולם לא מאוחר מדי

"זאת הנקודה שסטיבן קווי מנסה להבהיר", עניתי. "אם לאהוב זה פועל, אין 'מאוחר מדי'. יש כאן בחירה תמידית. אם כבר לא מרגישים את האהבה, זאת בדיוק האינדיקציה לדעת שאנחנו חייבים לבחור לפעול באהבה ולראות מה יקרה."

לבחור לאהוב

היהדות מלמדת אותנו שאנחנו צריכים לאהוב את הזולת, לאהוב את א-לוהים - אם אהבה היא רק הרגשה, איך ניתן לצוות עליה? ברור שיש מעשה שאנחנו יכולים לבחור לעשותו, והוא אמור להביא את תחושת האהבה.

"אז, האם את בוחרת לאהוב בכל יום?" היא שאלה אותי.

לשאלה כזאת ממש לא הייתי מוכנה. "אהםםם. אני באופן אישי?"

"כן. את?"

הנטייה הראשונה שלי הייתה להצביע על כל הנתינה, ההקרבה והשקעת הזמן שנשים משקיעות באופן טבעי בנישואיהן, אפילו רק בעבודות הבית שנופלות פעמים רבות בחלקן. אם אהבה היא מילה נרדפת לנתינה, אז מה לגבי ערמות הכביסה, הארוחות המבושלות, סעודות השבת, האירוח, ההגשה, הדחת הכלים, הטיפול בילדים שלנו, הקניות שאני עושה כבר 18 שנה? בטח. אני עושה דברים כאלה כל יום, הרבה פעמים. האם כל זה נחשב?

 הרב דסלר, בספרו "מכתב מאליהו" (כרך א' עמוד 36), מסביר מדוע נראה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר ממה שהילדים אוהבים את הוריהם:

"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא..."

אם כן, ככל שאנחנו נותנים יותר, נחוש באופן אוטומטי קשורים יותר למערכת היחסים שלנו ומושקעים בה, ולכן נאהב יותר את מושא השקעתנו.

אבל במחשבה שנייה, הבנתי שרוב הנתינה שלי, מבחינת ניהולו השוטף של הבית, לא נעשית במיוחד ואך ורק עבור בעלי, ובדרך כלל לא מתוך מחשבה מודעת שאני בוחרת לבטא את אהבתי לבעלי בפעולה זאת.

ובכן, אם האהבה היא אכן בחירה, האם אני באמת בוחרת לאהוב בכל יום? התשובה, אני חייבת להודות, לא הייתה כן מיידי.

פעמים רבות אנו נוטים להחזיק רשימה תת מודעת של 'איך היינו רוצים שחיי הנישואים שלנו ייראו': יותר זמן שיחה, יותר שיתוף רגשות, יותר מחמאות, פחות ביקורת, יותר הסכמה, פחות שיפוטיות. אבל אל מי פונה הרשימה הזאת? בדרך כלל לבן/בת הזוג! כמה מאיתנו מסתובבים עם מחשבות: אילו רק יכולתי לבטא יותר את האהבה שלי, להכיל יותר, להחמיא יותר ולהיות יותר חם לבן/בת הזוג שלי?

אם כן, באופן בסיסי אנחנו מצפים לקבל ולא לתת!

יתכן שבגלל זה האהבה מתחילה להיטשטש. כשאנחנו מתחילים לחשוב איך אנחנו יכולים לקבל יותר מחיי הנישואין שלנו; כשאנחנו חושבים על הציפיות שלנו מבני הזוג – זאת הנקודה בה אולי נמצאת ההחלטה המעשית להניח לאהבה להיעצר ולדעוך.

"וכך אני אומר תמיד לזוג בעת שמחת כלולותם: - 'הזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו; ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכם והלאה." (שם, עמוד 39)

בחירות האהבה

אחרי ההבנה הזאת, החלטתי לנסות להיות מודעת במשך יום שלם לבחירות השונות שלי שיש בהן נתינה אמיתית למען מערכות יחסים אחרות. לא תמיד נהניתי מתוצאות הניסיון.

מצאתי את עצמי משקיעה את הזמן כדי להתקשר לחברה ולהתעניין באירוע שהיא מתכננת מזה כמה שבועות, שחל באותו הבוקר. רציתי שהיא תדע שאני זוכרת את מה שהעסיק אותה לאחרונה, ושמעניין אותי מה יצא מזה בסופו של דבר.

כמה דקות אחר כך, בעלי התקשר לשאול מה נשמע, שיחת הטלפון היומית שלו בהפסקת הצהריים, ובין היתר הוא אמר: "...והפגישה הייתה מצוינת, ברוך השם".

"הפגישה?" זכרתי משהו מעורפל לגבי פגישה, אבל מה זה היה בדיוק?

"הפגישה עם התורם שסיפרתי לך עליה אתמול בלילה?" האם שמעתי צליל של עלבון בקולו? מיד נזכרתי בחלק החשוב הזה ביומו, והמשכתי להגיב בהתאם. אבל חילופי הדברים בינינו עוררו אותי לחשוב: נפלא, עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לא לשכוח דבר חשוב בחיים של החברה שלי, ולא עשיתי את אותה מחווה עבור בעלי! אני זאת שהייתה צריכה להרים טלפון מייד לאחר הפגישה, כדי להתעניין איך היא הייתה.

כולנו בני אדם ואנחנו לא יכולים לזכור הכל תמיד, אולם ההשוואה עם השיחה הקודמת, רק חידדה את חוסר האיזון המוזר.

מאוחר יותר, הכנתי לארוחת הערב כמה המבורגרים ונקניקיות, בצירוף סלט לשומרי הדיאטה שבינינו, כולל בעלי - והרגשתי ממש צדיקה על ההשקעה הנוספת. בסוף, בעלי הגיע הביתה והכין לעצמו משהו אחר, בגלל שהוא לא חסיד של בשר ומעדיף ארוחות קלות. הוא עשה את זה בלי תרועות וצלצולים, ואם לא הייתי עסוקה אותו יום במניית "בחירות האהבה" שלי, הדבר היה עובר בלי לעורר את תשומת לבי. אני יודעת שבעלי לא אוהב המבורגרים, אבל כל היתר כן אוהבים, אז נכנעתי לנוחות הקלה, וחשבתי שסלט מספיק. ובכן, אולי, אבל ארוחת הערב בכללה, לא מדורגת בדיוק בתור אחת מעשר פעולות האהבה כלפי בעלי!

מדוע אנחנו לא בוחרים לאהוב

יש שתי סיבות שאני יכולה להעלות בדעתי, מדוע אנחנו לא בוחרים לאהוב באופן סדיר, את האדם החשוב ביותר בחיינו.

סיבה מס' 1: אנחנו מקבלים את בן/בת הזוג כמובן מאליו

זהו חיסרון אנושי נפוץ: אנחנו מקבלים את המערכות הקבועות בחיינו כמובנות מאליהן, ומפסיקים להשקיע בהן מאמצים, משום שאנחנו מניחים שהן תמיד יישארו. במקביל, אנחנו יכולים לבזבז את הזמן והאנרגיה שלנו על כל מיני אנשים שהם אולי קצת פחות נדיבים ומקבלים. אם אשכח להתקשר לחברה שלי, היא עלולה לחשוב שלא אכפת לי, אולי היא לא תתקשר אלי במשך כמה ימים, והמצב עלול לצבור תאוצה ולגרום נזק אמיתי לקשר בינינו. אבל הנישואין שלי? האם מישהו יעשה עניין ממעידה קלה כזאת, אחרי כל כך הרבה שנים? מובן שלא.

השקיעו זמן ומאמץ לבחור באופן מודע "בחירת אהבה" אחת ליום

ובכל זאת, מעידה מסוג זה גם לא תיצור רגשות אהבה או קרבה.

זוכרים את ההתרגשות והאהבה שהיו לנו בשנות הנישואין הראשונות? ובכן, יתכן שזה קשור לעובדה שכשמערכת היחסים חדשה, שני הצדדים מתאמצים להעניק זה לזה ולבנות קרבה. הם עדיין לא מקבלים את הכל כמובן מאליו.

רוצים לחדש את עוצמת המבט החולמני בעיניים? השקיעו זמן ומאמץ לבחור באופן מודע "בחירת אהבה" אחת ליום, ואל תתייחסו לנישואין שלכם כאל מובנים מאליהם.

סיבה מס' 2: החשש להיות פגיעים

סיבה נוספת היא החשש להיות האחד שיעשה את הצעד הראשון. אנחנו חושבים שהשני הוא זה שצריך להיות הראשון שיפעל לגלות חיבה, הערכה וכבוד. אנחנו חוששים לחשוף את עצמנו - ומה אם הרגשות שלי לא יזכו לתגובה מתאימה? מה אם בסוף אני אמצא את עצמי נותנת ונותנת והוא יישאר אותו בן זוג לא מקבל ולא מעריך כמו קודם? מה אם אני אפסיק להעביר ביקורת, והיא תחשוב שההתנהגות שלה מקובלת ותמשיך איתה לנצח.

עלינו להבין שהמחשבות והחששות האלה רק הם רק תירוצים והצדקות, כדי לא להתאמץ לקבל החלטות קשות ולהתקדם הלאה:

נישואין מוצלחים דורשים בחירה מתמדת

התירוצים והפחדים שלנו אינם מציאות קיימת, אלא אם אנחנו מייחסים להם כוח. אם נזכיר לעצמנו שהמחשבות שלנו הן רק מילים שנשלחות אל הראש מתוך רצון אישי לחסוך לעצמנו קושי בכל מחיר ומהדחף שלנו לנוחות ומנוחה - אז נהיה חופשיים לראות את המציאות כפי שהיא: אין הישג בלי מאמץ וכאב. כדי להשיג נישואין נפלאים, תוססים ואוהבים, מישהו צריך לעשות את הצעד הראשון, ומי שיעשה זאת, ירוויח מכך בסופו של דבר, בתור אדם שבחר לצמוח.

עלינו לבחון את חיינו ולהציב מטרות לעתיד. הישגים, בכל תחום שהוא, דורשים החלטה ומאמץ.

כולנו רוצים חיי נישואין מושלמים מלאי הרמוניה ואהבה, צמיחה וידידות. כדי להגיע לנישואין נפלאים כאלה, חייבים לבחור כל הזמן – לבחור לאהוב, להפעיל את עצמנו ולגרום לצמיחה רוחנית. שום דבר לא קורה מעצמו. למעשה, כל דבר שלא מתייחסים אליו נוטה להתפרק ולהתפורר, כולל אהבה, הערכה וכבוד. בלי בחירה מודעת ומאמץ מכוון, נישואין שהיו נפלאים בעבר, עלולים להפוך לסתם 'בסדר'.

אבל כשעושים בחירות אוהבות, כמעט כל זוגיות יכולה להפוך לנישואין נפלאים.