במחזמר "קומפני" של סטפן סונדהיים, מסביר הגיבור הראשי מדוע בחר להישאר רווק (זה מחזמר, אז הכל מוסבר בשיר!). החשש שלו הוא שבנישואין צריכים לעמוד מול מישהו "שמכיר אותך יותר מדי טוב".

האם יש בסיס אמיתי לפחד שלו?

רבים מאיתנו חיים בתוך אשליה. מצד אחד, יש לנו תדמית חיצונית שבה כל כולנו חיוכים וסמכות, ומצד שני חיים פרטיים בהם אנחנו מתפרקים - או כל וריאציה אחרת על אותו מוטיב. השקענו כל כך הרבה בעיצוב ההופעה החיצונית שלנו, עד שאנחנו כבר משלים את עצמנו שאנחנו מגלמים דמות מושלמת - ומזדעזעים מהחשש שמא מאן-דהו יוריד לנו את המסכה.

ואנחנו נשארים לבד, נזהרים שאיש לא יבקע את הקונכייה שלנו, נשמרים מכל חולשה מסוכנת – ויחד עם זה מכל אפשרות לאושר.

אבל יש לי סוד שהייתי רוצה לגלות לכם.

הרבה אנשים, במיוחד החברים הקרובים שלנו, לא קונים את האשליה. הם כבר הבחינו בחסרונות שאנחנו כל כך מתאמצים להסתיר, והם בכל זאת אוהבים אותנו. למעשה (ואני לא מתכוונת לעודד שמירה על תכונות אופי שליליות), אולי הם אוהבים אותנו אפילו יותר, בגללם. אף אחד לא רוצה לעמוד מול שלמות. מנחם ומרגיע לראות שכולם מתמודדים עם אותם קשיים ואותן בחירות.

וכשאוהבים אותנו, על היבלות שלנו וכל השאר, הביטחון העצמי שלנו מתחזק ומערכות היחסים מעמיקות

בנוסף, ואולי גם במפתיע, בסופו של דבר הרבה יותר משחרר להיות בני אדם עם חולשות מאשר בלעדיהן. ברגע שמקבלים אותנו כמו שאנחנו, ולא בתור איזו אידיאליזציה של עצמנו, אנחנו באמת יכולים להמריא. כל הכוחות שבזבזנו עד כה כדי לשמור על העמדת הפנים, מתפנים כעת לצמיחה אמיתית והצלחה. וכשאוהבים אותנו, על היבלות שלנו וכל השאר, הביטחון העצמי שלנו מתחזק ומערכות היחסים מעמיקות.

למרות שבהיכרויות, כל אחד מאיתנו רוצה להראות את הטוב ביותר שבו, אין ספק שאיננו מעוניינים שבני זוגנו יבחרו בנו על סמך רושם מוטעה, ושהציפיות שלהם מאיתנו תהיינה בלתי מציאותיות, בהתאם. דבר כזה יכניס אותנו לבעיות רבות ורציניות יותר, מאשר מודעות אמיתית לנקודות התורפה שלנו. הם בכל מקרה יגלו אותן די מהר.

נישואין הם הזדמנות לצמיחה. אולי גיבור המחזמר לא התחתן כי פשוט לא בא לו להתאמץ. אולי הוא לא רצה "מישהו שעמו אתה חולק את רגשותיך" או "מישהו שאתה חייב לדאוג לו", ולכן מילא בשמחה את תפקידו כדוד.

אולם בסופו של השיר, הוא מזהה את ההבל שבדרכו (איזה מחזמר נפלא - התובנות מגיעות בכזאת מהירות!). הוא מבין שהוא יהיה עמוק יותר, מלא יותר, רחמן יותר ואדם ממומש לגמרי, אם רק יניח לאי מי לדאוג לו, ולעצמו להגיב בהתאם. בסופו של דבר הוא מתחנן שמישהי "תמלא אותי באהבה... תאלץ אותי לדאוג... תגרום לי להתקדם..."

האם לא זה מה שכולנו רוצים? חולשה אינה המחיר שעלינו לשלם, אלא הדרך להשיג את מטרותינו, הדרך לחיים מלאים - והיא באמת סוד החיים.