לפני מספר שנים, כששמונת בחורי ישיבת מרכז הרב נרצחו בירושלים, הרגשתי כל כך חולה ועצובה שלא הייתי מסוגלת להתנער מהייאוש – הטילים שעדיין נורו על דרום הארץ, המצב הבטחוני המעורער מול שכנינו ומול איראן – כמה עוד יכולים אנשים לסבול?

למחרת, כשיצאתי לעבודה ללמד, עשיתי כל מה שביכולתי כדי לעצור את הדמעות ולנסות לפעול "באופן מקצועי". אבל אז הראיתי לתלמידותיי סרט על אנה פרנק, והיו שם סצנות קשות של יהודים שנחטפים ומוכים. זה כבר היה יותר מידי בשבילי. כשהכיתה הבאה נכנסה לכיתה, הדמעות התדפקו על עפעפיי וחפשו הזדמנות לפרוץ, וכשתלמידה שאלה אותי, "גברת פרנקל, את בסדר?" המבול פרץ, ואני הייתי חייבת להסביר שממש לא.

למה הייתי כל כך מיואשת מדבר שקרה לשמונה בחורים שאני אפילו לא מכירה? מישיבה בה מעולם לא ביקרתי? מעצם המחשבה על אנשים שנהרגו לפני 60 שנה, שמובן שמעולם לא פגשתי? התשובה פשוטה – אני יהודייה.

מרכיב חשוב בלהיות חלק מעם ישראל הוא לנסות לקיים את מצוות אהבת ישראל. כן, זה אומר לאהוב את היהודים (ולא רק את אלה שמסכימים עם דעותינו הפוליטיות והדתיות), אבל יש בזה הרבה יותר.

אנחנו משפחה. כל אחד מאיתנו חוגג את השמחות של כולם ומשתתף בצערם. והכי חשוב, כשיהודים אחרים זקוקים לעזרה, אנחנו כאן בשבילם בין אם בתפילה ובין אם במעשה. כשליהודים באמת אכפת זה מזה, אנחנו יכולים לשנות את העולם – פשוטו כמשמעו. ותאמינו לי שאני יודעת. השרשרת הוכיחה את זה.

השרשרת

הייתי רק בת שבע, כשא-לוהים נטע עבורי לראשונה את זרעי הבנתה המלאה של מצוות אהבת ישראל. הרשו לי לתאר לכם את תפאורת המחזה: אנחנו נמצאים בראשית שנות ה-70, הנשיא ריצ'ארד ניקסון בבית הלבן, שערוריית ווטרגייט באוויר, מחאות ברחובות ויהודים מדוכאים בברית המועצות. חוץ מכל הנ"ל, הדבר שאליו הייתי הכי מודעת בכיתה ב' היה המצב המפחיד בו היו נתונים היהודים בברית המועצות. המשפחה שלנו השתתפה בקביעות בכינוסים שנועדו לעורר תשומת לב לצרתם של אחינו ואחיותינו ברוסיה, אבא שלי נאם נאומים מעוררים וחוצבי להבות. אבל לא הכל היה דיבורים. ההורים שלי למדו אותי במעשיהם – נסיעות לברה"מ ופגישות עם סירובניקים*, אירוח מסורב עליה לשעבר בביתנו עד ששאר משפחתו תצליח לצאת, והרבה יותר – שיעור חשוב באהבת ישראל.

מה שמחזיר אותנו לשרשרת.

חברותיי הקטנות ואני נשבענו שלא נוריד את השרשרת עד ש"האיש שלנו יצא לחופשי"

בתחילת שנות ה-70, היה טרנד גדול בקהילות היהודיות בחו"ל לענוד שרשראות עם מגן-דוד צהוב גדול, שעליו כתוב שמו של מסורב עלייה יהודי מברה"מ. זאת הייתה המקבילה לצמידים שעונדים היום מכל מיני סיבות. באותם ימים, חברותיי הקטנות ואני נשבענו שלא נוריד את השרשרת עד ש"האיש שלנו יצא לחופשי".

זה החזיק מעמד בערך שלושה חודשים, עד שמרוב תסכול (שלושה חודשים הם באמת המון זמן בשביל בנות כיתה ב', ואני לא יכולתי להאמין שלוקח "להם" כל כך הרבה זמן לשחר אותו!), הורדתי את השרשרת והנחתי אותה בקופסת התכשיטים שלי עם הבלרינה המנגנת. כשהפכתי לנערה, הוצאתי את קופסת הבלרינה מהמדף, והעברתי אותה בעדינות אוהבת אל ירכתי הארון. כשעברנו דירה, קופסת התכשיטים נדדה מירכתי הארון הישן לירכתי הארון החדש, ולמען האמת, מאז לא חשבתי עליה שוב.

ואז, בשנות ה-80, בסתיו בו למדתי בכיתה יא', נבחרתי כאחת משני תלמידים באזור דנוור, שיגישו לאסיר ציון ששוחרר לא מכבר, תעודה מיוחדת על נטיעת עץ קק"ל לכבודו. זה היה נדיר ומרגש שאדם כזה מגיע לדנוור, ולא יכולנו להאמין שדווקא אנחנו נבחרנו לזכות המיוחדת. תפקידנו היה פשוט לשבת עם המבוגרים כשהם נשאו את נאומיהם, כולל אורח הכבוד שלנו מיהודי ברה"מ, ואחר כך להציג את התעודה. פשוט למדיי, חוץ מבעיה אחת... מה ללבוש?

ניסיתי כל מה שהיה לי בארון, וכשבסופו של דבר הייתי מרוצה, פילסתי את דרכי על הרצפה, דרך כל הבגדים שלא ענו על רצוני, אל הדלת. אבא שלי ניסה לזרז אותי כי כבר היה מאוחר.

כשנסענו לבית הכנסת שבו נערך האירוע, אבא שלי דיבר על כמה נפלא יהיה עבורי לפגוש גיבור יהודי. הייתי נרגשת, אולם אז גיליתי שאני אפילו לא יודעת מה שמו של האדם אותו אני עומדת לכבד! "קוראים לו דימשיץ".

"באמת אבא? אתה חייב לעצור ולחזור הביתה מייד!" אני זוכרת את השם הזה מאז שאני קטנה, בגלל... טוב, בתור ילדה, זה לא שם שקל לשכוח.

"אבל אנחנו כבר ממש מאחרים..."

"בבקשה אבא, אני אסביר לך אחר כך."

מייד כשאבא חנה, רצתי אל תוך הבית והישר אל חדרי. אחרי כמה חיטוטים בארון ההפוך במיוחד שלי, מצאתי אותה סוף סוף... קופסת התכשיטים עם הבלרינה. למרות שהיא הייתה טמונה במעמקי הארון כבר כמעט 10 שנים, הבלרינה עדיין נעמדה וריקדה לצלילי המוזיקה, ברגע שפתחתי את המכסה. ואז מצאתי אותה, את שרשרת המגן-דוד הצהוב הגדול. חטפתי את אוצרי וחזרתי במהירות למכונית. עכשיו באמת היה מאוחר, ואבא שלי זינק לדרך במלוא הקיטור, כשהוא שולח אליי מבט של "אני מקווה שהמה-שזה-לא-יהיה, באמת שווה את האיחור".

מר דימשיץ, חיכיתי כמעט 10 שנים כדי לתת לך את זה

כשהגענו לבית הכנסת, הוּשבתי על הבימה יחד עם כל האנשים בעלי התפקיד בטקס לכבודו של מר דימשיץ. לאחר כמה נאומים, כולל אחד מפיו של אורח הכבוד, הנער השני ואני הצגנו למר דימשיץ את תעודת העץ של הקרן הקיימת לישראל. הוא נראה נרגש, ואז אמרתי – "אדון דימשיץ, יש לי דבר נוסף שהייתי רוצה להראות לך. לפני שנים רבות, הקהילה היהודית ענדה שרשראות, על כל אחת מהן היה רשום שמו של אחד מאסירי ציון ברוסיה הסובייטית, כדי לנצור את שמותיכם בליבנו. גם אני הקפדתי לענוד את השרשרת שלי, בתקווה שהאיש ששמו מופיע עליה יזכה בקרוב לחירות."

וכשהוא לקח את השרשרת, והביט בשם, דמעות נקוו בזויות עיניו, וחיוכו גילה לי כמה היה לו חשוב לדעת שמישהו, ילדה קטנה שהוא מעולם לא הכיר, חשבה עליו.

התאמצתי לחנוק את דמעותיי, והמשכתי. "מר דימשיץ, חיכיתי כמעט 10 שנים כדי לתת לך את זה."

זוהי משמעותה האמיתית של אהבת ישראל.

*ליהודים שהביעו עניין לצאת מברה"מ בדרך כלל לא אישרו ויזות הגירה. מעבר לכך, לעתים קרובות הציקו להם, הכו אותם, מנעו מהם עבודה ופרנסה ולעיתים אף עצרו אותם. הפשע הגדול שלהם היה רצונם לחיות במקום בו יוכלו ללמוד על יהדותם ולשמור על מנהגי אבותיהם בחופשיות.