רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

אבי הכלה

א׳ בתמוז ה׳תש״ע א׳ בתמוז ה׳תש״ע 13/06/2010 | מאת הרב אפרים שור

אנחנו מחתנים את בתנו הבכורה. אז למה אני מרגיש כל כך כאוב?

אינני בוכה אף פעם.

יותר נכון: לא בכיתי, עד שהבת שלי התארסה.

מובן שאשתי ואני התרגשנו כשיעל בשרה לנו שהיא עומדת להתחתן, שהיא מצאה את הגבר עמו היא רוצה לבנות את חייה ולהקים את משפחתה.

אבל לא עבר הרבה זמן מאז שהפנמתי את האושר הנפלא שבבשורות אלה, עד שמשהו שונה התגנב מאחוריי, הקיף אותי, נעמד מולי וחבט ישירות בבטני.

לא היה לי שום מושג מהיכן הכאב הזה מגיע, אולם החבטה שלו הייתה ללא כל ספק מהממת

מה אני מרגיש? כאב, או אולי אהבה? יכול להיות שזה עצב? מטעם בלתי מובן, גיליתי בתוכי קורט של אבל. לא היה לי שום מושג מהיכן הוא הגיע, אולם החבטה שלו הייתה ללא כל ספק מהממת.

ובכן, אם נדבר באופן כללי, אני לא טיפוס רגשן. תמיד שיבחתי את עצמי על הגישה השקולה שלי לחיים.

ובכל זאת, במשך שלושה ימים רצופים, בקושי הצלחתי לישון. מצאתי את עצמי בוכה לתוך שינה טרופה, מתעורר באמצע הלילה ומסתובב בבית בלי יכולת להתנחם, בסוף פתחתי את אלבום התמונות של יעל והתייפחתי על התמונות, עד שהן הוכתמו מדמעותיי.

לא הצלחתי להבין מאיפה צמחה התגובה הבלתי צפויה והלא הגיונית לכאורה, אבל היא הייתה מתוקה ועצובה גם יחד - ועמוקה מאוד.

חשתי שבצורה מסוימת אני מאבד את בתי. אני מאבד את התינוקת המדהימה שלי (בן לילה היא חזרה להיות תינוקת בת שנה בערך). זיכרונות שלא עלו בדעתי במשך שנים, שטפו אותי על פרטי פרטיהם, בליווי נגינת כינור קורעת לב: יעל מחייכת בעריסתה לאחר השינה; יעל בתוך שלולית אחרי הגשם, חוסה בצילה של מטריה ענקית; יעל אוחזת בידינו בשביל בחורשה; יעל בעגלה; יעל צוללת לתוך קערית פופקורן; יעל מדליקה נרות חנוכה... ואלפי רגעים משותפים של קריאות שמע על המיטה ונשיקות לילה טוב, כשברקע מתנגנים השירים הילדותיים שהיא היתה ממציאה.

הזיכרונות היו כל כך מתקתקים, שזה כבר נהיה ממש מגוחך. אבל מה זה משנה? כבר לא הייתה לי כל שליטה על המחשבות – רגשותיי תפשו שליטה וחוללו בתוכי במהירות מסחררת ומשכרת.

הרגשתי שאני לא רק מאבד את הבת שלי, אלא שכל מרקם המשפחה שלי עומד להשתנות. המשפחה המקסימה והיקרה שלי, שכולה ישנה במיטותיה תחת קורת גג חמימה אחת, עומדת להתפרק. ימים אלה עומדים להסתיים, ולעולם לא לשוב עוד – אף פעם!

ולתוך כל הבלגן הזה, נוספה גם התחושה שחיי האישיים נעים קדימה. אותו שלב נפלא שנמשך 20 שנים, משתנה כעת באופן קיצוני. אבל אני לא רוצה שהוא ייגמר!

אחר כך המצב שלי השתפר, לזמן מה. ההתרגשות והחיוניות של הסידורים לקראת החתונה תפסו קדימות, ואני דהרתי קדימה במצב הפעולה הטבעי שלי, והתמודדתי בצורה הרגילה עם השלב השמח הזה בחיינו.

ופתאום יום החתונה כבר הציץ אלינו מעבר לפינה, וגלי הרגש חזרו אליי במלוא עוצמתם, נחשולים שגאו ודעכו בלי כל התראה. התחלתי לחשוש מהחתונה – החופה עלולה להפוך לצונאמי מביך, אם לא אצליח להשתלט את עצמי.

(שלא תבינו אותי לא נכון. החתן שלי הוא בחור נפלא ולכל הנ"ל אין שום קשר אליו).

שוחחתי עם ידידים שחיתנו בנות, וגיליתי תופעה סודית - לא הייתי לבד. גיליתי את תסמונת האב-שמחתן-את-בתו-הראשונה-למרות-שהיא-עדיין-רק-ילדה. למה אף אחד לא הזהיר אותי קודם?

נראה שהתסמונת ייחודית לאבות. ברמה תת מודעת כלשהי, אנחנו חשים בפעילות תת-קרקעית המתרחשת במערכות היחסים שלנו; מסלולן של בנותינו משתנה לכיוון גבר אחר.

המקרה שלי לא היה כל כך קיצוני. חבר אחד גילה לי שהוא בקושי היה מסוגל לדבר עם החתן שלו במשך חודש

המקרה שלי לא היה כל כך קיצוני. חבר אחד גילה לי שמערב החתונה ועד לסוף השבע ברכות של בתו, הוא לא הפסיק לבכות. אחר אמר שהוא בקושי היה מסוגל לדבר עם החתן שלו במשך חודש. חבר נוסף תיאר שעיניו זלגו בחוסר שליטה כשהחתן כיסה את פני הכלה.

מצד שני, החברים שלי גם עודדו אותי במעט מידע מנחם. הם גילו שהם לא ממש איבדו את בנותיהם, ושבסופו של דבר הכל חזר להיות שוב נפלא, אם כי בדרך שונה לגמרי: בן חדש במשפחה, נכדים (בעזרת השם) בעתיד, ופאזה שונה לחלוטין של חיים ואושר.

יום אחד לפני החתונה של יעל, רדוף דמיונות איך אני נשבר תחת החופה והורס לה את השמחה, זחלתי אל חדרו של הרב שלי כדי לקבל ממנו עצה חכמה. תגובתו הייתה חד משמעית.

"אפרים, למה יש לנו ילדים?" הוא שאל אותי, מדלג על כל הסנטימנטים וניגש ישר לנקודה.

"אה, אהם, אההם..." מלמלתי כשמוחי דומה יותר לשלולית עכורה. במאמץ רב הבליח בי זיכרון מעומעם שקיימת סיבה כלשהי להביא ילדים לעולם.

"א-לוהים לא שולח לנו ילדים כדי שנהנה ממתיקותם", הוא אמר בפסקנות. "הם מגיעים כדי ללמד אותנו על הקשר בינינו לבין הבורא. אהבתנו לילדים היא השיעור הבסיסי ביותר שאנחנו צריכים ללמד את עצמנו כדי להבין כמה א-לוהים אוהב אותנו. לכן הוא יצר את מערכות היחסים האלה: כדי ללמד אותנו כיצד להתקרב אליו. ובדיוק כמו שהאושר הכי גדול שלו הוא לראות כיצד אנחנו מממשים את יכולותינו, כיצד אנחנו מתקדמים והופכים להיות עצמאיים, כך אנחנו כהורים מובילים את ילדינו אל העצמאות, האושר והמימוש העצמי שלהם."

עיניי האדומות והמטושטשות התחילו להתמקד שוב.

"האושר הגדול ביותר שלנו כהורים הוא לראות כיצד הילדים שלנו מממשים את יכולותיהם. אנחנו רוצים שהם יקימו משפחות משל עצמם, והם צריכים לעשות זאת כדי למלא את תכליתם האישית. העצמאות שלה היא האושר שלך. בשביל זה הבאת אותה לעולם."

חוכמתו חזקה אותי. עברתי את היום בלי להתפרק. אבל מעט לפני החופה, כשהתחלתי לברך את יעל כנהוג, נשברתי. פשוט היו לי יותר מדי רגשות מכדי להביאן לידי ביטוי במילים, וזה הציף את שנינו.

וכשהיא הקיפה את חתנה שבע פעמים, 20 שנות האושר והחמימות והאהבה התמזגו אל תוך התרגשות גואה. כאילו הוטסנו לשמיים ונהנינו מקרבת ה' עצמו, כשהוא שוטף את הזוג הצעיר באהבתו ובחיבה שקשרה אותם יחד לנצח.

ואני לא הייתי כל כך גרוע תחת החופה. אמנם בכיתי כמו שצריך, באותם רגעים מתוקים ועצובים, ומלאי אהבה ותקווה וזיכרונות וחלומות, ויותר מכל, אושר - לראות את יעל אהובתי מדלגת אל עתידה ולדעת שאשתי ואני עשינו משהו מאוד נכון.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן