אתמול בלילה הדלקתי נר זיכרון והצבתי אותו על אדן החלון במטבח. הרחוב הקטן שלנו היה חשוך לחלוטין. אורו של הנר הבהב וריצד על כל דלתותיהם וחלונותיהם של הבתים ממול. נר כל כך קטן, עבור דבר כל כך גדול.

גדלתי בקהילה שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים ממוצא גרמני - פליטים שנמלטו לאנגליה לפני המלחמה או אחריה. שמות המשפחה של חבריי בבית הכנסת היו כולם שמות גרמניים: פריי, בייגל, פאבר, נוסבאום, הירש, שוורץ, פלזנשטיין.

עוד לפני שסיפרו לי על השואה, כבר הבנתי שהאנשים איתם אני מתפללת בבית הכנסת עברו סבל בל ישוער. חלקם התייתמו בילדותם, הגיעו לאנגליה בקינדר-טרנספורט ומעולם לא שבו לראות את הוריהם. חלקם היו בנעוריהם במחנות הריכוז הגרועים ביותר. לרוב חבריי בבית הכנסת לא היו סבים וסבתות.

כולם ידעו שגברת ה. אינה יכולה להביא ילדים לעולם

אבל הדמות ששבתה את תשומת ליבי בבית הכנסת הייתה גברת ה., אישה נאה במיוחד בעלת פאה שחורה ומרשימה, שאימצה שני ילדים. באותם ימים, אימוץ היה תופעה יוצאת דופן. אמנם היה אז בקהילה מספר ניכר של זוגות חשוכי ילדים – מדובר בימים שלפני טיפולי הפוריות - אבל לא היו משפחות דתיות רבות שאימצו ילדים.

אמנם עקרוּת היא נושא מייסר ופרטי, אבל כולם ידעו שגברת ה. אינה יכולה להביא ילדים לעולם. ד"ר מנגלה ערך עליה ניסויים באושוויץ, כאשר היא הייתה נערה בת 15 או 16.

בכל שבוע בבית הכנסת, הייתי שולחת בלי הרף מבטים לעברה של גברת ה. שישבה במרחק מה ממני ומאימי. פניה היו רציניות ושקטות. היא הייתה אישה יראת שמים שהתפללה בריכוז ובנחת. במשך 51 שבועות בשנה, גברת ה. ישבה במקומה הקבוע, בשולי טווח הראייה שלי - צועדת שלושה צעדים לאחור, שלושה צעדים לפנים אל קרבת האלוקים, ופותחת בתפילת העמידה.

יום אחד בשנה, ביום כיפור, גברת ה. הייתה עוברת אל מרכז תחום הראיה שלי. בימים אלה גברת ה. כבר לא הייתה שקטה. היה קשה לראות איך היא מתייסרת. היא הייתה בוכה ובוכה, כשכל גופה כפוף מרוב בכי. בתור ילדה קטנה הייתי עוקבת אחריה. עד היום אני זוכרת את מגע ידה של אמי על ראשי, כשהיא מטה אותו אל הסידור, ומלמדת אותי שדמעות של אנשים ביום הכיפורים הן עניינם האישי.

אבל אני לא הרגשתי שהדמעות של גברת ה. הן עניינה האישי בלבד. אפילו אז, כשהייתי בת 10, הבנתי שהדמעות שלה שייכות לכולנו.

הבריטים מאופקים ומנומסים כשמדובר בצער. אל תצעק, אל תיילל, אל תבכה... ואם אתה נתקל בצער של אחרים, אל תסתכל, אל תיגע ואל תגלה שראית, משום שיש בכך פגיעה בצנעת הפרט.

במשך כל אותן שנים בהן גופה של גברת ה. היה קורס אל הקיר בבכי, אני לא זוכרת שאי פעם מישהו ניגש אליה. אף אחד לא חיבק אותה או הושיט לה יד. "אני רוצה לחבק אותה", הייתי אומרת לאמא שלי. "אני יכולה בבקשה ללכת ולחבק אותה?"

"לא, חמודה, את לא יכולה", אמא שלי הייתה עונה. "אני לא יודעת איך היא תרגיש עם זה." ובאמת, אולי זה לא היה הדבר הראוי להיעשות.

אני חושבת שדמותה של גברת ה. אשר אוחסנה אי שם עמוק בזכרוני, היא אחת הסיבות לכך שאני גרה כיום בישראל. ישראל היא החיבוק הגדול שמעולם לא יכולתי לתת לניצולי השואה. היא גם החיבוק שאני נותנת לעצמי, כשאני חוצה את כיכר ספרא ביום ירושלמי אביבי מקסים – יום השואה. אני מביטה בדגלי עיריית ירושלים המורדים אל חצי התורן.

חצי התורן לך גברת ה. ולכל יתר נשות השואה.