משפחתנו למודת אסונות ודאגות. רק בשנה האחרונה התברר שלארבעה מאיתנו יש סרטן, ואחד מבני משפחתי נפטר. וזה רק חלק מהניסיונות שעברנו. אולם יחד עם זה היו לנו גם רגעי אושר נפלאים. כל כך שמחנו שהבת שלנו הצליחה לגבור על הסרטן, והיינו מאושרים לגלות שהטיפולים שעברה לא מונעים ממנה את האפשרות להרות (אתם יכולים לקרא את סיפורה האישי והמרגש כאן).

בדצמבר האחרון, היא זכתה ללדת תינוקת מקסימה. כשלתינוקת מלאו שלושה חודשים, אשתי טסה לבקר אותם. לא יכולתי לקחת חופשה באותו השבוע, אז תכננתי לטוס ולהצטרף אליהם בטיסה היוצאת ביום חמישי בלילה.

באותו יום חמישי, יצאתי למסעדה מקומית והחלפתי תמונות וחוויות סבאות עם ידידים, כשהנייד שלי צלצל. זאת הייתה שיחה מחברת התעופה שהודיעה לי שעקב סופת שלגים בוטלו כל הטיסות ליעד אליו הייתי אמור לטוס.

הייתי עצוב, מדוכדך ומאוכזב. ניסיתי למצוא טיסה בחברה אחרת, אך לשווא.

התאמצתי לשמוח בשבת. ביליתי עם חברים, וברוב הזמן הצלחתי לשמור על חשיבה חיובית. אבל אין ספק שבאותו סוף שבוע, התמודדתי עם אכזבה.

יום ראשון היה מקסים, והחלטתי שטיול אופניים רציני עם חבר, יהיה דרך נפלאה לא להסתובב מצוברח בבית. היה לנו טיול מקסים - טיול האופנים הרציני הראשון שלי לעונה זאת. חזרתי הביתה תשוש, ובדיוק בזמן כדי להחליף בגדים ולצאת לתפילת ערבית.

בקושי היה לי כוח לצאת מהדלת, אבל אני מתעמל אדוק מידי בשביל לנסוע לבית הכנסת, אז למרות הכל החלטתי ללכת את כמה מאות המטרים אל בית הכנסת ברגל. כשהגעתי לרחוב של בית הכנסת, ראיתי פתאום ילד קטן, בערך בן שנתיים, מחייך ורץ על שביל בפארק. הוא רץ הישר לכיוון הרחוב הסואן. לא היה איתו אף אחד, ולא נראה היה שהוא מתכוון לעצור.

איכשהו הצלחתי לרוץ לצידו השני של הרחוב, כשאני צועק ומסמן לו לעצור. בערך אז, אבא שלו, שהתעכב מעט כיוון שטיפל בתינוק קטן יותר, הגיח מעבר לעיקול בשביל ולחרדתו הבחין, כמוני, באסון שעומד להתרחש.

אני לא יודע אם היו אלה הקריאות של אבא שלו, או שלי, או סתם החלטה של הילד הקטן, אבל הוא נעצר, ממש על שפת המדרכה. והאב אסיר התודה הודה לי.

האם בשביל זה נשארתי תקוע בעיר כל אותו סוף שבוע? לעולם לא אדע, אבל ככה הרבה יותר קל לי לקבל את האילוץ שגרם לי להפסיד את הנסיעה. כשאנחנו מאמינים וחשים שכל מה שקורה בעולם הוא חלק מתוכנית א-לוהית - אפילו אם לעולם לא יהיה לנו מושג מהי אותה תוכנית – יהיה לנו קל יותר לסבול אפילו את האסונות הגדולים בחיים.