לשתי ילדות קטנות שמעולם לא פגשתי.

אני לא יודעת איך להתחיל. איך אני יכולה לצפות מכן להבין מה שאני ואנשים בני פי 20 מגילכן לא מסוגלים להבין?

אולי אני יכולה לפתוח את המכתב שלי אליכן, במכתב שכתבתי לאמא שלכן בחודש שעבר:

חברתי היקרה,

קול מהעבר, שהיה שקט במשך יותר מדי זמן, קורא לך מצדו השני של כדור הארץ, באהבה ובהוקרה.

זאת אני, חוי ויליג-לוי, ש(יחד עם מיכאל) זוכרת אותך ואת החסדים הרבים שעשית למעננו. דוגמאות יש בשפע: זוכרת איך הצלת אותנו כשלאהרון הייתה שפעת, ולא יכולנו לקחת אותו לחתונה של האחיין שלי? זוכרת שהגעת לדירה שלנו בשעה מטורפת בבוקר, כדי לעזור לי להספיק לטיסה מוקדמת?

וזוכרת שקצת אחרי שאת וארי בישרתם על ארוסיכם, הצטרפתם אלינו לסעודת ליל שבועות, ואיך נאלצת לעמוד מול הסערה שפרצה כשהודעת שאתם עומדים לעבור לגור הרחק – כששום דבר לא עומד להגנתך, מלבד חיוכייך המקסימים?

אני יודעת שלא שמרנו על קשר, אבל עכשיו, כשאת עומדת מול סופה באמצע חייך, אנחנו רוצים שתדעי כמה אנחנו אוהבים אותך. ואנחנו מתפללים להחלמתך המהירה עם כל הלב והנשמה.

באהבה לך, לארי ולבנות,

חוי

שלושה שבועות אחר כך, פורסם מאמר שבישר על שנה שנייה ברציפות שבה נרשמת נסיגה בתמותה ממחלת הסרטן. אבל הבשורה לא הצליחה לשמח אותי. אמא שלכן נפטרה.

לעולם לא אדע אם היא קראה בכלל את המכתב שלי. אבל כעת, כשאתן קוראות אותו (או שתעשו את זה כשתהיו גדולות יותר), אני מרגישה טוב יותר – אני מרגישה כאילו היא קראה אותו, משום שהיא הייתה – ותמיד תהיה – חלק מכן.

כשפגשתי את אמכן, היא הייתה עדיין רווקה באמצע לימודיה באוניברסיטה, והילדים שלי היו בערך בני אותו הגיל שלכן כעת. ומכיוון שאני מתנהלת על כיסא גלגלים ממונע (לא תאמינו איך שהוא נוסע! - הייתי שמחה לקחת אתכן יום אחד לסיבוב) ולא הכל הולך אצלי כל כך בקלות, אמא שלכן הייתה עוצרת באמצע סדר היום העמוס שלה, ועוזרת לי במיליון דרכים שונות. לפעמים היא הייתה לוקחת את הילדים שלי לגינה, לפעמים היא הייתה עוזרת לי לעשות קניות במכולת או בחנות מכשירי הכתיבה, או להכין ארוחות ערב טעימות. ולפעמים היא ואני היינו פשוט נהנות להיות ביחד ולפטפט.

היו לה עיניים כחולות שהאירו בטוב לב חסר תנאים

אמא שלכן, ואני בטוחה שאתן יודעות את זה, הייתה מבריקה. תמיד הייתי מתפעלת מהשכל שלה. שלא כמוני - שלמדתי ספרות בתיכון ושלחתי לעבר המתמטיקה מבטים מבועתים מרחוק - היא קיבלה את התואר הראשון שלה, וקצת אחר כך דוקטורט, במתמטיקה (ובו בזמן השקיעה גם בלימודים תורניים!). עד שפגשתי אותה, הייתה לי מין דעה קדומה מטופשת שכזאת, שכל אלה שלומדים מתמטיקה הם מין כאלה... נו, "בּוֹקים" – רציניים, משעממים, מוזרים ומרוחקים. אבל אמא שלכן ידעה ליהנות, והיא הייתה שובת לב, חיננית ומקסימה.

היופי שלה בא לידי ביטוי בהרבה צורות. הפנים שלה, חפות מכל איפור, קרנו ממש; שערה הארוך והמתולתל, זהר באור השמש; החיוך שלה לעולם לא נמוג, והיו לה עיניים כחולות שהאירו בטוב לב חסר תנאים.

כשאני חושבת על אמכן, כשאני מציירת אותה בעיני רוחי, הדבר הכי ברור לי זה העיניים שלה. וכשאני רואה את זוג העיניים הכחולות הזה מחייך אליי, חלק מהצער נמוג ואת מקומו תופסת שלווה. נראה לי שאני יודעת למה...

שבוע אחד אחרי שהיא עזבה אותנו, ישבתי קהת-רגש בבית הכנסת, כשהרב דיבר על שיחתו של ה' עם משה ליד הסנה הבוער. ניסיתי להקשיב, אבל לא ממש הצלחתי. אם להיות כנה, ממש לא הצלחתי.

הרב המשיך בדבריו ומחשבותיי המשיכו לנדוד, עד שפתאום סקרנותי החלה להתעורר כאשר הוא אמר: "בעוד מספר שבועות, נקרא את פרשת השבוע שמוכיחה את אהבת ה' ואת נוכחותו המתמדת איתנו."

נשענתי קדימה. "בתוך כמה שבועות," הוא המשיך, "נקרא על הלבֵנה שה' שומר לרגלי כיסא כבודו, כדי להזכיר לעצמו את הלבנים שלִבְּנו בני ישראל במצרים."

ניסיתי לדמיין את הלבֵנה הזאת: מכוערת, מגובלת מתערובת של מלט ודם (על פי חז"ל, אחת מהנשים המשועבדות במצרים הפילה את ולדה כשאולצה לעבוד בבנייה. התינוק נרמס בשוגג על ידי העבדים המתייגעים בצפיפות, ונתערב בטיט שלרגליהם. ירד המלאך גבריאל, עיצב מגוש הטיט הזה לְבֵנָה, והניח אותה למרגלות כסא הכבוד). אבל כשחזרתי הביתה, הוצאתי את התנ"ך וקראתי: "ויראו את אלוקי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לִבְנַת הַסַפִּיר, וכעצם השמים לטוהר" (שמות כד, י). בכלל לא לבנת בוץ מגואלת בדם!

פתאום נהיה העניין ברור כשמש בעיניי: הלבֵנה, תוצר הסבל שלנו, יקרה לאלוקים. היא כל כך יקרה שהוא רוצה אותה לצידו, למרגלות כיסא כבודו, בכל עת. ומשום שהיא יקרה לו, היא הפכה מייד מבוץ ודם, לתכול המבהיק של אבן הספיר.

אני לא מלומדת בתורה; אני לא יודעת הרבה על מה שקורה בשמים, או אפילו בארץ. אבל אני בטוחה בדבר אחד, ילדות: עיניה טובות הלב והקורנות בכחול של אמא שלכן, היו ניצוצות מאותה לבֵנה שמימית.

אני יודעת שאמכן הייתה חלק מאותה לבנת ספיר תכולה

אני לא יודעת למה נקראו הניצוצות הקדושים האלה לשוב אל מרגלות כיסא כבודו של ה'. אבל אני יודעת שאמא שלכן הייתה – ותמיד תהיה – חלק מאותה לבנת ספיר תכולה.

עכשיו, כשהיא לא איתנו, איך היא תוכל להמשיך להיות חלק מאיתנו, מאלה שאהבו אותה? אולי התשובה מונחת במלה 'ספיר', שמזכירה את המלה 'לספר'. כן, זוהר עיני הספיר התכולות שלה כבר לא איתנו, אבל הסיפורים שלנו, הזיכרונות שלנו על טוב הלב שלה, ישגרו ניצוצות אל כל העולם. וכך שוב יזכה העולם באורה של אמכם היקרה, וכך גם ליבותינו.