כשאני אומרת לידידיי שבשנתיים האחרונות אבא שלי ואני מסתדרים הרבה יותר טוב, זה רק חצי בצחוק.

עכשיו אני מקשיבה לו; אני נוטלת את עצתו; אני חושבת על מה שאמר, ואני אף פעם לא נכנסת לדבריו.

כל עוד הוא חי, הוא כל הזמן היה אומר לי שאני נכנסת לדבריו. "בתי היקרה, את שוב עושה את זה", הוא היה אומר. "עדיין לא סיימתי לדבר, ואת דורכת לי על המילים." הוא היה משוכנע בזה, משום שבעיניו הערות כמו "בשום פנים ואופן לא!" "באמת?" ו"לא יכול להיות!" נחשבו בתור התפרצות לדברי הזולת, בעוד שבעיני הן היו בסך הכל הערות ביניים נחוצות.

הוא גם אמר שאני לא מספיק שמה אליו לב. לדוגמא, הוא התעקש שאני לא אדיח כלים או אבשל או אשקה את הצמחים או אקפל בגדים כשאני מדברת איתו בטלפון. "אני לא יכול לשמוע אותך אם את עושה רעש", הוא אמר.

"אבל אבא", התנגדתי, "איך קיפול בגדים יכול להרעיש? וחוץ מזה, אתה התקשרת אליי!"

"זאת בדיוק הנקודה שלי. אני התקשרתי ואת צריכה להפסיק מה שעשית ולשבת לשוחח איתי."

לא הפסקתי. במשך כל השנים בהן הוא התווכח איתי, פשוט התווכחתי בחזרה.

לפני שנתיים, כשאבא חזר הביתה מבית החולים, קניתי סט לבן תואם של סדין, שמיכה ושתי כריות לחדר שאשתו הכינה עבורו - למיטה בה הוא ימות.

חציתי את החנייה - זה היה יום קיץ מקסים, שמש בהירה וחמימה זרחה והשקיות הכבידו על זרועותיי - ודמיינתי איך אבי הצעיר יוצא עם אמי ההרה לקנות בשבילי – סדינים קטנים, שמיכות רכות וכרית קטנטנה. כיצד הם סוחבים אותם לבית סבתי, שם הם גרו, עולים במדרגות, מכינים את העריסה ועומדים בהמתנה ובציפייה לקראת חייהם, כל כך הרבה שנים השתרעו לפניהם, כל כך הרבה חלומות נפלאים.

אלה יהיו שנים קשות, והן לא יתמשכו זמן רב כמו שהם קיוו. אבל החסד והברכה הם, שהם לא ידעו אז שככה זה יהיה.

מההתחלה ועד לסוף זה תמיד זמן קצר

כשעקבתי אחרי אבי הנפרד מהעולם, חשבתי איך אף פעם אי אפשר לצפות חיים או מוות, ושמה שנראה לנו בצעירותנו כמו חיים ארוכים, נראה הרבה יותר קצר כשאנחנו מתבוננים בהם מבעד למראה האחורית.

מההתחלה ועד לסוף זה תמיד זמן קצר.

"החיים אינם מסתיימים. הם פשוט משתנים."

אבא שלי כבר לא מתקשר אלי ואומר: "מתי את באה לבקר?" ו"לא התקשרת אתמול".

"את יודעת שאף אדם אחר בעולם לא יכול לקרוא לך בתי?"

אבל אני עדיין שומעת אותו. "תתקשרי לאחותך", הוא אומר, וכשאני עושה את זה היא אומרת, "הַיי, בדיוק חשבתי עלייך!"

משום שגם היא מרגישה אותו קרוב אליה.

"שלא תעלי אפילו בדעתך לכסח את הדשא בסנדלים. לכי תנעלי נעליים סגורות כמו שלימדתי אותך."

"אם תחזירי את זה למקום, לא תצטרכי לחפש אחר כך".

"לאט לך"; "אל תדאגי"; "תאמיני לי. זה לא חשוב..."

עכשיו הוא יותר עדין, אך עדיין תקיף, ועדיין מדריך. "מלאי דלק. אל תחני את המכונית עם מיכל ריק. עלול להיות מקרה חירום."

שלא כמו בסרטים – אני לא יכולה לראות אותו. ואני גם לא ממש שומעת אותו. לפחות לא באוזניי. אבל המילים שלו ממשיות, לא סתם לולאה של אמירות שונות שחוזרת על עצמה במחשבותיי. הוא עכשווי ומעודכן. ונוכחותו אינה סתם דמיון.

כמו גשם היורד על האדמה או שלג שמכסה אותה, אבא שלי היה נוכח, נראה, מוחשי למגע, וכעת הוא לא.

אבל כמו גשם ושלג, כמו כל מה שהיה, הוא לא נגוז - הוא השתנה. אני לא מבינה מה הוא עכשיו, אבל אני יודעת שהוא קיים. אני מרגישה אותו מביט מאחורי הכתף שלי. אני חשה אותו לצידי.

אתמול הלכתי לבקר את אחיו, והוא לא הפסיק לדבר. אבל אני לא נכנסתי לדבריו, אפילו כשהוא אמר, "אני מדבר יותר מדי, אני יודע".

ציפיתי לשבח כלשהו, אבל כל מה שאבא שלי אמר בדרך הביתה היה, "אחי באמת טיפוס." ואני אמרתי לאוויר, לשמיים, לו, "אני יודעת אבא. הוא מאוד דומה לך."

*פורסם לראשונה ב-The Boston Globe