זה היה יום ההולדת שלי, ולא היה לי מצב רוח. נראה לי שצריך להעביר חוק נגד מריבות ילדים ביום ההולדת של האמהות שלהם.
"היא לקחה לי את הקפיץ."
"לא נכון, זה הקפיץ שלי, תראי, הטבעת השלישית שלו מעוקמת."
"לא נכון."
"כן נכון!"
כל אחד תפס קצה אחר, והקפיץ נמתח כמו העצבים שלי, שבסוף פקעו.
"די!" צעקתי. הקפיץ קפץ על ידו של בני.
"אייייי!"
עיסיתי קלות את האצבע שלו, כשאני מנסה לעשות את אותו הדבר למוחי המשותק.
פתאום היו דרכים שידעתי שלעולם לא אצעד בהן ומראות שלעולם לא אראה
ימי ההולדת שלי היו ימים בהם הייתי מתמלאת בתחושת ציפייה. כל הצללים שהחיים היו עלולים להציב בדרכי, נגללו לפניי כמו סליל אינסופי של הזדמנויות. אבל באיזושהי נקודה לאורך המסלול המסתלסל של חיי הבוגרים, ימי ההולדת שלי הפכו להיות ימים של דלתות שנסגרות מאחוריי בטריקה סופית. פתאום היו דרכים שידעתי שלעולם לא אצעד בהן ומראות שלעולם לא אראה.
בהתבסס על מפת החיים שלי, התאמצתי לקבל מתוך ריאליזם שקול את העובדה שכפי הנראה לעולם לא אזכה לראות את הוואי, בייג'ין או קניה. ובכל זאת, שנה נוספת חלפה בלי שהצלחתי ללמוד לנהוג על רכב ידני. ומה עם נגינה בגיטרה? הייתי יותר מדי עסוקה – טובעת בלחץ חיי היומיום. האופטימיות הפרועה של הנעורים החלה לאבד מזוהרה.
הייתי תוהה בעגמומיות, מה יכול יום ההולדת הזה להביא בכנפיו כדי להפוך אותו לשונה מאלה שקדמו לו?
"אמא, אם אני לא אביא פתק על מעשה טוב שעשיתי לבית ספר מחר, אז אני לא אקבל פרס." קונן בן השבע שלי. כמעט חודש של תיעוד כל מעשה טוב על דף, כדי שהבן שלי יוכל לזכות בפרס בבית הספר, גבה את מחירו גם מאם הבית.
"אמא, את חייבת לי כסף", קרא בני הבכור. מכיוון שהוא מתקשה בחשבון, הוא עמל שעות נוספות בבית על דפי עבודה שהכנתי במיוחד עבורו. שילמתי לו במטבעות קטנים על מאמציו, אבל הוא היה צריך לעבוד על המון דפי חשבון כדי לחסוך מספיק כסף עבור מה שהוא רצה.
בת החמש שלי תקעה את האצבע שלה מול הפרצוף שלי.
"תראי!" היא אמרה בהתרגשות. "המורה נתנה לי טבעת אמיתית בגלל שניקיתי כל כך יפה את הכיתה מתחילת השנה."
"מקסים", אמרתי בכנות, ושפשפתי את העין שהיא כמעט הוציאה לי עם הטבעת בחצי שקל שלה.
היום נמשך נוטף מלנכוליה. בראש שלי זמזמו קושיות בנוסח ליל הסדר: "מה נשתנה יום ההולדת הזה משאר ימי ההולדת?" יום הולדת הוא יום שראוי לחשבון נפש, ויכול לשמש כמנוע לצמיחה. חיכיתי להתגלות שלי כשהכנתי ארוחות עשר, שלחתי את הילדים הגדולים למסגרות החינוך, ניקיתי את הלכלוך מהכנת הסנדוויצ'ים, ניקיתי את הלכלוך מארוחת הבוקר, הכנתי ארוחת צהריים, קיבלתי את הילדים כשחזרו, ניקיתי את הלכלוך מארוחת הערב והתחלתי לקלח את הילדים. יו! איזה יום הולדת שמח.
אבל אז, איפשהו בתוך המהלך המונוטוני שלי, הגיעה ההתגלות.
הבת שלי ניגשה אליי ראשונה.
"אמא", היא אמרה. "יש לי מתנת יום הולדת בשבילך." היא הושיטה לי מפית לבנה, מודבקת מסביב. קילפתי שכבה אחר שכבה של מפיות ונייר טואלט, עד שהגעתי לאמצע. שם הייתה מונחת טבעת חצי השקל שהיא קבלה מהמורה שלה. עצרתי את נשימתי.
"תודה חמודה", אמרתי ברכות. "אני כל כך מתרגשת."
בדיוק אז פרץ הבכור שלי הביתה.
"הנה", הוא אמר מתנשם ומתנשף, מושיט לעברי בקבוק קולה, כאילו שאני לכודה על אי בודד מזה מספר חודשים. עיניו פשוטו כמשמעו נצצו. "קניתי לך את זה בכסף שלי. השתמשתי בהכל." והוא הניח אותו על ברכיי.
יכול להיות? את כל הכסף שהוא חסך, מנה, שמר? אחיו הצעיר רץ לחדר, וחזר משם כמה רגעים אחר כך עם שקית ורודה. "יום הולדת שמח אמא", הוא אמר בביישנות. בתוך השקית הייתה משקפת פלסטיק – משקפת בה זכה בהגרלה הבוקר. חודש שלם של מעשים טובים! הוא בקושי הספיק להשתמש בה לפני שנתן לי את הפרס עליו עמל כה קשות.
אספתי את הילדים סביבי, וחיבקתי אותם יחד חזק.
הם נתנו לי את אהבתם, בצורת טבעת, בקבוק שתייה ומשקפת פלסטיק
"תודה רבה!" לחשתי, דמעות זולגות על לחיי. ענדתי את הטבעת על אצבעי, ליד טבעת הנישואין. "תודה רבה רבה."
מאוחר יותר באותו לילה, כששכבתי במיטתי והתבוננתי ביהלומים הזרועים בשמים, נצנץ אליי המסר שלי.
מה נתנו לי הילדים? הם נתנו לי את אהבתם, בצורת טבעת, בקבוק שתייה ומשקפת פלסטיק.
איך?
בכך שהם נתנו לי את מה שהיה הכי יקר וחשוב עבורם.
השתעשעתי במחשבה הזאת, חשבתי על היכולת שלי להעניק, על היכולת שלי לצמוח, ועל מה שהכי יקר בעיניי.
ואז הבנתי שהדלתות סביבי נפתחות - כל הזמן.
מהילדים שלי אני יכולה ללמוד איך לתת, איך לקבל, איך לאהוב; מבן הזוג שלי אני יכולה ללמוד איך להבין; מהשכנים, כיצד לעזור; מהחברים, כיצד להקשיב.
לא הייתי צריכה לנסוע להוואי או לבייג'ין או לנהוג עם הילוכים ידניים כדי להגיע לשם. לא משנה איפה אני גרה, כמה ערמות כביסה עוד מחכות לי או בת כמה אני. כל כך הרבה מפתנים משמעותיים ממתינים שאחצה אותם, כאן בביתי.
חלפו מאז כמה חודשים, ואני עדיין עונדת את טבעת חצי השקל של בתי בין טבעת האירוסין לטבעת הנישואין. אני אף פעם לא מורידה אותה.
אמנם הברק שלה כבר הועם, אבל לא הברק שלי.
(20) זהבית, 11/4/2011 18:21
מרגש מאוד
אני חוגגת בליל הסדר יום הולדת ואני די מרגישה כך כל שנה במיוחד שאין כל כך יחס ליום הולדת שלי כי זה ליל הסדר נחמד לשמוע שעוד מרגישים כמוני אין כמו לקבל משוב מהילדים זה מה שנקרה נחת האהבה האין סופית וה"מקורית" שלהם........
(19) kh,, 14/6/2009 03:26
מרגש
ריגשת אותי מאוד מאוד
טוב לפתוח כך את הבוקר
יש למה לצפות .
(18) , 12/6/2009 09:02
אין סיבנ לחגוג יום הולדת שמציין שיש עוד שנה אחת פחות לחיות
(17) אנונימי, 10/6/2009 13:10
גם לי בדיוק היה יום הולדת מסוג זה
והכל נגמר אחרת. היחיד שנזכר ביום הולדת שלי בין 6 ילדים ובעל זה היה הילד ה-3 שלי. בדיוק הלחתי איתו והיתי צריכה למלא מסמכים. מיליתי בתאריך לידה ותאריך היום אותת תאריך. והוא למרות שבן 6 שאל אמא ניום זה יום נולדת שלך?
אמרתי לא כן. אז בואי תקני לי עוגה.
אלכתי וקניתי לא משבחר. קיבלתי תענוג מהאושר שלו. אחר כך היתי עסוקה בשיעורים שלו. ובינתייםפ כל שאר ילדיי מרחו את שאר העוגיות בכל הבית: במיאות ו מזרונים, בריצפות וסדינים וכו'.
אחר כך ניקינו כל זה וחיפשנו מפתח שהבן הבכור איבד (אבא משום מה החליט לתת והוא לא האריך את זה דיו) כך ניגמר היום הולדת שלי
(16) my, 10/6/2009 06:45
תמיד צריך להסתכא על היש ואז לא נכנסים לדיכאון, וברוך השם יש הרבה
(15) אודיה, 9/6/2009 09:02
יפה!
ממש ריגש אותי..טוב לשמוע את זה..בע"ה יום ההולדת שלי חודש הבא יהיה שונה!
תודה רבה!
(14) סימה, 8/6/2009 06:36
ימי הולדת/דכאון
הילדים שלך היום קטנים וזה מה שהם מסוגלים לתת לך בעיניהם זה דבר מאוד יקר
גם בענייך.
היה מאוד נחמד לקרוא .
הילדים הם הדבר הכי אמיתי בעולם
קבלת את מלוא אהבתם כאן את בהחלט יכולה להתגאות.
שיהיה לך יום הולדת שמח.
(13) שרה אור, 8/6/2009 01:43
פניה אישית ליעל
אני מהבית אותו שם משפחה, ילידת טרנסילבניה שהוא כיום חבל בתוך רומניה ולפני היה הונגריה, דור שני לניצולי השואה.
האם יש לך או לבני ביתך קשר ?????
(12) איריס, 8/6/2009 00:11
כל כך מוכר ונכון, ילדינו הם תכלית חיינו ומורינו הטובים ביותר.
(11) אנונימי, 7/6/2009 16:46
חמוד ואמיתי, הזדהיתי.
(10) אנונימי, 7/6/2009 15:47
סיפור יפיפה
,,,הילדים הם הראי שלנו.אימרה שנאמרת בדרך כלל בקונוטציה שלילת ופה זה להיפך,נעים היה לקרוא ,,,
(9) אנונימי, 7/6/2009 15:17
מצטרפת לחוה גוטליב
(8) מ.ג, 7/6/2009 14:45
מאמר גדול מהחיים...
חח אני גם ממש מבין על איזה טבעת של חצי שקל מדובר....
(7) צחק זוארץ, 7/6/2009 14:20
יום הולדת
זו ריבית מתוקה נטו
הקדוש ברוך הוא ישמור אותם ...יצחק
(6) הילה, 7/6/2009 11:18
יום הולדת ........
אשרך שכאלה הם ילדייך ...
היי שמחה בחלקך ....ואשרי הסובבים אותך,
מתוקים ....מתוקים....
(5) חוה גוטליב, 7/6/2009 10:23
יעל יקרה
את נפלאה וילדיך נפלאים והמאמר נפלא.
היה נהדר לפתוח את הmail של אש התורה ולראות את הכתבה שלך.
עלי והצליחי,
חוה גוטליב
(4) אילנית, 7/6/2009 07:33
פשוט מדהים
גרם לי מן כאב כזה ,כאילו משהו היה בביתי וראה בדיוק מה עברתי ביום הולדת שלי.
המאמר גרם לי לראות את הדברים בצורה אחרת.
תודה
(3) יעל, 7/6/2009 07:19
איזה מתוקים!
עמלך הוא שכרך!
יום הולדת שמח!
(2) שרית, 7/6/2009 05:54
אהבתי מאוד
למרות שלי אין חלומות כל כך מרחיקי לכת כמו לבקר בסין כוו'
(1) יובל המבולבל, 7/6/2009 05:53
יפה מאוד
גם לי לחייך בהפסקת הצהריים בעבודה
אולי אחזור הביתה אל הילדים פחות עצבני
וזה כבר שווה הכל.
נראה שאי אפשר להזכיר מספיק פעמים שהדברים הקנטים בחיים הם אלה ששווים הכל.