זה היה יום ההולדת שלי, ולא היה לי מצב רוח. נראה לי שצריך להעביר חוק נגד מריבות ילדים ביום ההולדת של האמהות שלהם.

"היא לקחה לי את הקפיץ."

"לא נכון, זה הקפיץ שלי, תראי, הטבעת השלישית שלו מעוקמת."

"לא נכון."

"כן נכון!"

כל אחד תפס קצה אחר, והקפיץ נמתח כמו העצבים שלי, שבסוף פקעו.

"די!" צעקתי. הקפיץ קפץ על ידו של בני.

"אייייי!"

עיסיתי קלות את האצבע שלו, כשאני מנסה לעשות את אותו הדבר למוחי המשותק.

פתאום היו דרכים שידעתי שלעולם לא אצעד בהן ומראות שלעולם לא אראה

ימי ההולדת שלי היו ימים בהם הייתי מתמלאת בתחושת ציפייה. כל הצללים שהחיים היו עלולים להציב בדרכי, נגללו לפניי כמו סליל אינסופי של הזדמנויות. אבל באיזושהי נקודה לאורך המסלול המסתלסל של חיי הבוגרים, ימי ההולדת שלי הפכו להיות ימים של דלתות שנסגרות מאחוריי בטריקה סופית. פתאום היו דרכים שידעתי שלעולם לא אצעד בהן ומראות שלעולם לא אראה.

בהתבסס על מפת החיים שלי, התאמצתי לקבל מתוך ריאליזם שקול את העובדה שכפי הנראה לעולם לא אזכה לראות את הוואי, בייג'ין או קניה. ובכל זאת, שנה נוספת חלפה בלי שהצלחתי ללמוד לנהוג על רכב ידני. ומה עם נגינה בגיטרה? הייתי יותר מדי עסוקה – טובעת בלחץ חיי היומיום. האופטימיות הפרועה של הנעורים החלה לאבד מזוהרה.

הייתי תוהה בעגמומיות, מה יכול יום ההולדת הזה להביא בכנפיו כדי להפוך אותו לשונה מאלה שקדמו לו?

"אמא, אם אני לא אביא פתק על מעשה טוב שעשיתי לבית ספר מחר, אז אני לא אקבל פרס." קונן בן השבע שלי. כמעט חודש של תיעוד כל מעשה טוב על דף, כדי שהבן שלי יוכל לזכות בפרס בבית הספר, גבה את מחירו גם מאם הבית.

"אמא, את חייבת לי כסף", קרא בני הבכור. מכיוון שהוא מתקשה בחשבון, הוא עמל שעות נוספות בבית על דפי עבודה שהכנתי במיוחד עבורו. שילמתי לו במטבעות קטנים על מאמציו, אבל הוא היה צריך לעבוד על המון דפי חשבון כדי לחסוך מספיק כסף עבור מה שהוא רצה.

בת החמש שלי תקעה את האצבע שלה מול הפרצוף שלי.

"תראי!" היא אמרה בהתרגשות. "המורה נתנה לי טבעת אמיתית בגלל שניקיתי כל כך יפה את הכיתה מתחילת השנה."

"מקסים", אמרתי בכנות, ושפשפתי את העין שהיא כמעט הוציאה לי עם הטבעת בחצי שקל שלה.

היום נמשך נוטף מלנכוליה. בראש שלי זמזמו קושיות בנוסח ליל הסדר: "מה נשתנה יום ההולדת הזה משאר ימי ההולדת?" יום הולדת הוא יום שראוי לחשבון נפש, ויכול לשמש כמנוע לצמיחה. חיכיתי להתגלות שלי כשהכנתי ארוחות עשר, שלחתי את הילדים הגדולים למסגרות החינוך, ניקיתי את הלכלוך מהכנת הסנדוויצ'ים, ניקיתי את הלכלוך מארוחת הבוקר, הכנתי ארוחת צהריים, קיבלתי את הילדים כשחזרו, ניקיתי את הלכלוך מארוחת הערב והתחלתי לקלח את הילדים. יו! איזה יום הולדת שמח.

אבל אז, איפשהו בתוך המהלך המונוטוני שלי, הגיעה ההתגלות.

הבת שלי ניגשה אליי ראשונה.

"אמא", היא אמרה. "יש לי מתנת יום הולדת בשבילך." היא הושיטה לי מפית לבנה, מודבקת מסביב. קילפתי שכבה אחר שכבה של מפיות ונייר טואלט, עד שהגעתי לאמצע. שם הייתה מונחת טבעת חצי השקל שהיא קבלה מהמורה שלה. עצרתי את נשימתי.

"תודה חמודה", אמרתי ברכות. "אני כל כך מתרגשת."

בדיוק אז פרץ הבכור שלי הביתה.

"הנה", הוא אמר מתנשם ומתנשף, מושיט לעברי בקבוק קולה, כאילו שאני לכודה על אי בודד מזה מספר חודשים. עיניו פשוטו כמשמעו נצצו. "קניתי לך את זה בכסף שלי. השתמשתי בהכל." והוא הניח אותו על ברכיי.

יכול להיות? את כל הכסף שהוא חסך, מנה, שמר? אחיו הצעיר רץ לחדר, וחזר משם כמה רגעים אחר כך עם שקית ורודה. "יום הולדת שמח אמא", הוא אמר בביישנות. בתוך השקית הייתה משקפת פלסטיק – משקפת בה זכה בהגרלה הבוקר. חודש שלם של מעשים טובים! הוא בקושי הספיק להשתמש בה לפני שנתן לי את הפרס עליו עמל כה קשות.

אספתי את הילדים סביבי, וחיבקתי אותם יחד חזק.

הם נתנו לי את אהבתם, בצורת טבעת, בקבוק שתייה ומשקפת פלסטיק

"תודה רבה!" לחשתי, דמעות זולגות על לחיי. ענדתי את הטבעת על אצבעי, ליד טבעת הנישואין. "תודה רבה רבה."

מאוחר יותר באותו לילה, כששכבתי במיטתי והתבוננתי ביהלומים הזרועים בשמים, נצנץ אליי המסר שלי.

מה נתנו לי הילדים? הם נתנו לי את אהבתם, בצורת טבעת, בקבוק שתייה ומשקפת פלסטיק.

איך?

בכך שהם נתנו לי את מה שהיה הכי יקר וחשוב עבורם.

השתעשעתי במחשבה הזאת, חשבתי על היכולת שלי להעניק, על היכולת שלי לצמוח, ועל מה שהכי יקר בעיניי.

ואז הבנתי שהדלתות סביבי נפתחות - כל הזמן.

מהילדים שלי אני יכולה ללמוד איך לתת, איך לקבל, איך לאהוב; מבן הזוג שלי אני יכולה ללמוד איך להבין; מהשכנים, כיצד לעזור; מהחברים, כיצד להקשיב.

לא הייתי צריכה לנסוע להוואי או לבייג'ין או לנהוג עם הילוכים ידניים כדי להגיע לשם. לא משנה איפה אני גרה, כמה ערמות כביסה עוד מחכות לי או בת כמה אני. כל כך הרבה מפתנים משמעותיים ממתינים שאחצה אותם, כאן בביתי.

חלפו מאז כמה חודשים, ואני עדיין עונדת את טבעת חצי השקל של בתי בין טבעת האירוסין לטבעת הנישואין. אני אף פעם לא מורידה אותה.

אמנם הברק שלה כבר הועם, אבל לא הברק שלי.