אומרים שאני דומה לסבתא שלי. תווי הפנים שלנו באמת דומים מאוד – אבל הקשר שלנו היה עמוק הרבה יותר מכך. תמיד היה לנו קשר מיוחד - נמשכתי לניצוץ שבעיניה, ניצוץ אוהב-חיים וכמעט שובב, הערכתי את חוש ההומור השנון שלה והוקרתי את הזמנים שבילינו יחד.

בשנים המאוחרות יותר שלה, יצא לנו לבלות יחד בשבת-בר-מצווה משפחתית. כשרוב בני המשפחה פרשו למנוחת הצהריים, ישבנו סבתא ואני יחד בגינה, מפטפטות וצוחקות כמו שתי חברות טובות. סבתא אמרה לי כמה היא גאה בבני המשפחה השונים ובהישגיהם – ושהם המורשת שהיא מותירה אחריה. זה היה רגע מאוד קרוב ומרגש.

באותו ערב, במסיבה, התזמורת ניגנה והקהל רקד, אבל סבתא שלי, שהייתה כבר איטית לקראת סוף שנותיה, ישבה בצד לבושה מעיל, מוכנה לעזוב. נזכרתי בתמונות מקסימות שראיתי פעם, ובהן סבתא בצעירותה רוקדת במסיבות בתנועה אלגנטית. היה לה מבנה גוף חינני ומקסים.

פתאום תפסתי את ידה של סבתא ומשכתי אותה לרחבת הריקודים. דודה אחת שנלחצה צעקה אליי שאנהג בעדינות, אבל בסבתא משהו השתנה מייד: ניצוץ עז חזר לעיניה וחיוך נמתח על שפתותיה.

אי אפשר היה לעצור אותה.

סבתא צעדה וחוללה, התפתלה וחגה, כשמסביבה קרובי משפחה מופתעים ומצלמות מהבהבות בלי הפסק. החזקתי בידיה בחוזקה ובינתיים הצטרפו אלינו אחרים עד שנוצר מעגל. הייתי אז רק בת 18, אבל התחננתי לא-לוהים שייתן לי את המתנה לזכות לרקוד עם סבתא שלי במסיבה האישית שלי – כשאתחתן.

חלפו חודשים ושנים. בריאותה של סבתא נסוגה אט אט. ידעתי שאני יכולה תמיד להעלות חיוך על פניה אם רק אזכיר את הריקוד שלנו יחד. תמונה של שתינו אוחזות ידיים וקורנות מאושר, בעיצומו של מחול, קישטה את קיר פינת האוכל שלה. המשכנו לחלוק בינינו את עליות החיים ומורדותיהם, ואני לא הפסקתי להתפלל לנס - כל כך רציתי שסבתא תרקוד בחתונה שלי. עמוק בפנים, הייתי מודעת למציאות. היא הזדקנה, אנחנו לא גרות אפילו באותה מדינה והיא לא יכולה לטוס. חוץ מזה, אני לא יוצאת ברצינות עם אף אחד!

נשמות הקרובים שנפטרו מגיעות לכל חתונה

בסופו של דבר פגשתי גבר מקסים אשר לו אני נשואה כעת. בתקופה שבה יצאנו יחד, סבתא שלי קיבלה שבץ ונכנסה לתרדמת. התאמצתי להשלים עם מותה הקרב. שלחתי לה שוב את מכתבי השבועי, מלא בחדשות עליזות ואיחולי החלמה. חתמתי את המעטפה בעיניים לחות: ידעתי שזה יהיה המכתב האחרון.

כשהיא שוכבת על ערש דווי, עיניה עצומות, לחש לה אבא בשקט שאני עומדת להתארס בקרוב. קצב הלב שלה זינק, ואז היא גלשה שוב למצב התרדמת השליו למשך שבוע נוסף. סבתא נפטרה לפני שזכתה אפילו להכיר את החתן שלי.

"לא תהיה לך חברה לריקוד", אמר לי סבי האבל ב'שבעה'. פרצתי בבכי וברחתי מהחדר.

אחר כך למדתי שנשמות הקרובים שנפטרו מגיעות לכל חתונה. כשאעמוד תחת החופה, לא רק הוריי יעמדו לצדי, אלא גם דורות על גבי דורות של אבות-אבותיי. נשמותיהם יאחלו לי כל טוב ברגע המאושר בחיי. כל אחת מהן תתרום את תרומתה הייחודית, בנוכחותה הרוחנית, לקדושתו ויופיו של היום, כשהיא צופה בי בגאווה - כיצד אני ממשיכה את מורשתם והופכת לחולייה נוספת בשושלתם.

לבקשתי, עלה אבא שלי לקבר של סבתא לפני החתונה. הוא עמד למרגלות הקבר שלה ואמר: אביבה מתחתנת. היא רוצה שתבואי. היא רוצה שתרקדי בחתונה שלה.

אז, בסופו של דבר, סבתא כן רקדה אתי בחתונה.