אמא שלי התחילה לערוך 'קבלות פנים' ממיטת ההוספיס שלה, ימים ספורים אחרי שנודע לה שהיא עומדת להפסיד במלחמת 11 השנים שלה נגד סרטן השחלות. צהובה, חלושה ומטושטשת ממשככי כאבים, היא קיבלה את פניהם של בני משפחה וחברים דאוגים – כולל פמליה שהגיעה מאיטליה וקבוצות תלמידי מעריצים – כשהיא לבושה בחלוק הסַטֶן האדום שלה ובתליון הזהב עם היהלום המזויף, שנתלה מצווארה כמו מדליה אולימפית. דודתי צילמה את כל התהליך בסלולארי שלה, ושלחה את התמונות לאתר שהיא כינתה "חגיגת החיים". אמי בת ה-61 נתפסה בעין המצלמה תוססת כמו ילד במסיבת יום הולדתו, עושה פוזות עם חלוק הסטן שלה והאינפוזיה, מוציאה לשון לעבר קינוח הג'לי של בית החולים, ומחבקת בני משפחה וידידים.

אחר צהריים אחד, כשישבתי בחדר ההמתנה והתעסקתי עם המחשב הנייד שלי, קראה לי אמא. נכנסתי, והיא הזמינה אותי לשכב ולהתכרבל לצידה כשהיא מנמנמת. כשזחלתי לתוך מיטתה, נדחקת בין מעקה המתכת לבין גופה העדין, היא כרכה סביבי את זרועותיה הכמעט-שקופות, והניחה את ראשה החמים על כתפי. הייתי אז בת 36, והופתעתי לגלות עד כמה אני כמהה לנוחות הכמו-רחמית של חיבוקה החם של אמי.

בעודי מנסה לשווא לנוח, נמשכה תשומת לבי לטלוויזיה, לערוץ הטבע ששידר סרט תיעודי מיוחד בנושא הצונאמי. זה היה בדצמבר 2004, אחרי גל הצונאמי הענק שבלע קילומטרים של קו חוף באסיה. באופן מוזר, הצונאמי היווה הסחת דעת מבורכת לאמי, כאשר הועברה מטיפול בית החולים להוספיס. מאז ומתמיד ריתקו אותה אסונות טבע ואקלים קיצוני – סופות טורנדו, הוריקנים, התפרצויות הר געש ורעידות אדמה: משיכת כתף אדישה של הטבע לתחושת השליטה האנושית. שמעתי את אמי מתפארת מספר פעמים שהילדים שלה נולדו בזמן סופות רעמים ובשלג, כאילו שעיתוי הלידות שלנו העניק לנו מעמד מיוחד, או שהוא מעיד על איזה קשר עם כוח עליון. כעת, האירוניה הייתה ברורה לעין. ובעודי צופה בתמונות של תיירים תמימים הנמלטים על חייהם, ממבטחי חיבוקה החם של אמא, חששתי שבלעדיה, גם אני אֶסָחף ואֶשָטף.

כמה שבועות קודם לכן נכנסה אמי לבית החולים, עבור מה שהיה אמור להיות טיפול קצר למניעת כאב. אבל במקום זה, התגלתה אצלה חסימת מעיים שכמעט הרגה אותה. האחיות, דרוכות ומבינות, פנו במהירות לאונקולוג שלה, שכעבור שעתיים פרץ פנימה בסערה מדאיגה, ומשך את המשפחה שלנו לחדר ההמתנה, כמו הורה שעומד לנזוף בבנו. עדיין שאלנו בכמה זמן תדחה הבעיה הזו את טיפול הכימותרפיה הבא של אמא שלי. אבל הרופא איבד את סבלנותו. איך לא הבנו שאין עוד אפשרות לעזור לאמא שלנו? "אמכם הולכת למות בקרוב מאוד", הוא אמר גלויות. ולמרות שאובדן המשקל, התשישות והכאבים של אמא כבר התחילו ליצור בקיעים באמונה הקולקטיבית שלנו באלמותיותה, נפלו עלינו דברי הרופא כרעם ביום בהיר, פורצים את מנגנוני ההגנה שלנו, וסוחפים את כולנו.

האהבה הפכה להיות סירת ההצלה, העוגן, והים שבו שחיתי, גם יחד

במשך החודשיים הבאים, חילקתי את זמני בין טיפול באמא לבין עבודתי בארגון חסד גדול. באותו זמן, העולם כולו עמד דרוך לחורבן נוסף של ספיחי הצונאמי. ובעודי עוקבת אחד התלכדותם של חבריי לעבודה לשלוח סיוע לניצולים בצידו השני של העולם, אני עצמי יכולתי בקושי "לצוף על המים", להתנודד על הגלים הרבים שאיימו להטביע אותי – מחזות הייסורים והאין אונים בכל פעם שאמי נאנחה או בכתה מכאב, התקווה שהתעוררה כשהצליחה להחזיק בגופה פיסת מזון זעירה, כעס על קופת החולים שעשתה בעיות במימון השהייה בהוספיס של בית החולים, מתיקותם של חילופי הדברים האחרונים שלנו כאם ובת, והתשישות שחוויתי כשחשתי שהמשפחה שלי מתפוררת, ואז מתלכדת - ושוב מתפזרת.

כעבור ימים מספר גלשה אמי לתרדמת, בעודה נמצאת בהוספיס. התמקמתי בחדרה, מונה את השניות בין נשימותיה – שניות שהתארכו, כך נדמה, כמו ימי הבריאה. ואז ראיתי כיצד החיים שוטפים אותה בשלושה גלים עדינים: שאיפה קצרה, פליטה באנחה ארוכה, ודמעה שהפתיעה אותי כאשר גחנתי לנשק אותה. ברגע המיסטי האחרון, קראתי "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". הצהרתי על אפסיות כוחי מול אלמנטים חסרי מראה או טעם, ובכל זאת - עוצמתיים, מקיפי חיים ועמוקי משמעות, של שדות מלבלבים וריפוי לבבות שבורים, שכולם נובעים ממקור אחד. הייתי גם נכנעת וגם שבורה.

על פי הקבלה, כשבני אדם נפטרים, החלק הטהור בנשמתם מתאחד עם המקור האינסופי הדומה לאוקיינוס, בעוד שמעשיהם הטובים ממשיכים לחיות כמו גלים על פני המים, בקעים ושיאים ברורים הנעים על פני שטח החיים. היום, כשאני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק, אני יכולה לדמיין את נגיעותיה העמוקות של הדממה, מקום שליו ואוהב, ואני תוהה אם אמי נמצאת שם, חבויה בערפל, חולפת על פני חיי באדוות עדינות. המחשבה על אמי כגל מספקת לי מידה מסוימת של נחמה, אבל זה לא מספיק. האם גל יכול להסיט קווצות שיער מעל עיניי או לתת לי תחושת ביטחון וייחודיות כשאני מתכרבלת בזרועותיו כתינוק?

למרות שאני מנסה לשווא למלא את החלל בדברים שיסיחו את דעתי, הפכתי לאדם המחפש מציאוֹת על החוף, בוררת ערימות של גרביים צבעוניים, תכשיטים ישנים, צעיפים ופיצ'יפקס סנטימנטאליים, שאולי הייתה להם פעם משמעות מיוחדת, אבל כעת אינם אלא צדפים ריקים ועצמות. אַחַר אני מוֹשָה את מדליון היהלום המזויף ותולה אותו על מראת חדר האמבטיה שלי, שוֹלָה את חלוק הסטן האדום שעדיין נראה מלכותי, אפילו אחרי שהצווארון התקלקל בכביסה, ובוחנת את הבעות פניהן של הנשים בציוריה של אמי, מקווה שיגלו לי סוד או אולי ימצמצו בחזרה. וכמו בת טובה, אני מקשטת את קברה ברסיסים מהעולם שהותירה מאחוריה ושכל כך אהבה.

אבל בסופו של דבר, אחרי שהצונאמי מגיע לשיאו, המים נסוגים והאדמה יבשה, ומה שנותר זה רצועות חוף ריקניות, צדפות פזורות ואוקיינוס משותף, ענק, אחד.