"כמה ילדים יש לך?" – זו שאלה נוראה עבור אנשים שאיבדו ילד. רוזה, אם שַכּוּלה, סיפרה לי שהפסיכולוג שלה התעקש שיש לה ארבעה ילדים, כשהיא אמרה שיש לה חמישה. "אבל שלום כבר לא חי אתך", אמר הפסיכולוג.

"טוב, אבל גם הילדים שלך לא יחיו אתך כשהם יגדלו."

הפסיכולוג אמר לה שהיא מסרבת לקבל את המציאות של האובדן. לדעתי, הפסיכולוג טועה.

נכון שרוזה ואני איבדנו ילדים, אבל לא נכון שאיננו קולטות שהם עזבו את העולם.

איזה ביטוי מעודן: איבדנו. כאילו הלכנו לקניות והילד הלך לרגע לשוטט באחד המעברים ופשוט לא הצלחנו למצוא אותו במבוך הפתלתל. בהתחלה הייתי מבולבלת וקצת כעסתי על הביטוי. אבל כעת אני מבינה שהמילה "לאבד" נושאת בתוכה משמעות חשובה. יש משהו מדויק מאוד בביטוי "לאבד ילד".

ההלכה מלמדת אותנו שיעור חשוב על אובדן: לכל דבר יש מקום בעולם וכשמשהו הולך לאיבוד ואנו מוצאים אותו, חובתנו היא להחזירו. בירושלים, היה מקום בבית המקדש שנועד להשבת אבידות לבעליהן. מקום זה נקרא אֶבֶן הטועֵן. "כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה" (בבא מציעא, כח, ב).

אבל ישנו תנאי מעניין לגבי החוקים של אבידות ומציאות. חובה ומִצוָוה להשיב אבידה לבעליה, במידת האפשר, אבל ברגע שהבעלים מוותר על התקווה למציאת האבידה, "מתייאש ממנה", כבר אין מחויבות להשיב לו את האבידה.

במילים אחרות, בעלות איננה רק גופנית אלא גם רגשית. אם אינני מוותרת על התקווה למצוא משהו, הוא עדיין שייך לי. מקומו עדיין אתי. החוק קובע כך: מה שאיבדנו אולי לא יוחזר אלינו – אך כל עוד לא נוותר על התקווה, זה עדיין שייך לנו. זה לא שאני חושבת שבני קובי יחזור, אבל אף הורה לעולם אינו נפרד מילדו. באופן דומה, גם אלמן או אלמנה מתקשים לענות כששואלים אותם אם הם נשואים. שכן ילדינו, בעלינו ונשותינו עדיין שייכים לנו - איננו מוותרים עליהם. מסיבה זו כה קשה להורה שכול לענות על השאלה: כמה ילדים יש לך?

אנו חיים איתם ובלעדיהם, בו-זמנית. הזהות שלנו, מקומנו בעולם, התערערו; אנו חיים בעולם הזה וגם בעולם הזיכרונות והכמיהה.

אהובינו אינם נוכחים בגופם, אך אנו עדיין מחוברים לנשמותיהם

אבל אנו חיים גם בעולם הנצח, מכיוון שהחלק האבוד שלנו חי שם כעת. אותה כמיהה יוצרת מציאות. אהובינו אינם נוכחים בגופם, אך אנו עדיין מחוברים לנשמותיהם.

נכון שהמתים אינם שבים אלינו, לפחות לא לפני תחיית המתים. כפי שאמר דוד המלך, "אֲנִי הלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לא-יָשׁוּב אֵלָי" (שמואל ב', י"ב, כ"ב:כ"ג). למרות זאת, עדיין קיים חיבור חיוני ורב-עוצמה. מסיבה זו אין כאן תחושה של סיום. סיום, פירושו שאנו מוותרים על התקווה להישאר מחוברים אליהם. אינני יכולה לענות "ארבעה ילדים" ואינני יכולה לענות "שלושה". שתי התשובות נכונות ובאותו זמן, שתיהן לא נכונות. אני חיה בעולם שהוא מעבר למתמטיקה הקיימת בעולם זה. אני חיה בעולם שהוא מעבר לספירה.