לא קל להיפרד; תמיד קשה לומר שלום. אני חוששת שלעולם לא אראה שוב את האדם ממנו אני נפרדת. אבל מצד שני, אני תמיד יכולה להתקשר ולשלוח אימייל - אז הפרידה לא חייבת להיות כל כך קשה.
אבל מה קורה אם אותם האנשים כבר לא נמצאים יותר? כשהם סיימו את 120 השנים שלהם והלכו לעולמם? אז אני אומרת שלום, והפעם זה לתמיד. הם כבר לא כאן כדי שאוכל לשתף אותם בדברים שעוברים עליי, כדי לתמוך בי או כדי להשתתף בצערי. אני לא יכולה ליצור איתם קשר ישיר. אני יכולה להתפלל לעילוי נשמתם, אבל זה לא מספק; זה חד צדדי. מאוד עצוב לי להגיד שלום כזה למישהו.
ומה לגבי מצב שבו האדם בעצם מעולם לא היה? הם היו קיימים רק בדמיונות, אך אינם בשר ודם. רק ייחלתי להם. איך אני יכולה לומר 'שלום' כשמעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לומר 'ברוכים הבאים'? כשמעולם לא שוחחנו או נגענו ממש.
ילדי החלומות שלי הביאו הביתה יצירות מקסימות מהגן, ואני תליתי אותן על המקרר
אבל בחלומותיי כן נגענו. בחלומותיי זה היה אמיתי. החזקתי אותם ועִרסלתי אותם. הם היו כל כך חמודים! לחלקם היה שיער מתולתל, לחלקם חלק; חלקם היו בלונדיניים (כמוני, אמם) ולחלקם שיער חום בהיר (כמו לאביהם). הם חייכו וגִרגרו. חגגנו את הברית או הקידוש... ואני אפילו הרשיתי לעצמי לחלום על החתונות שלהם. הם למדו ללכת. ילדי החלומות שלי הביאו הביתה יצירות מקסימות מהגן, ואני תליתי אותן על המקרר. בחלק מהחלומות, הם היו תאומים – מובן שבן ובת! אז חגגנו גם ברית וגם קידוש... ובחלומות הפרועים ביותר אפילו היה לנו פדיון הבן. ואו – מי לא הגיע! הגיעו המונים לאירוע הזה. אבל יותר מזה, אלה היו חגיגות גלובאליות; אם לא יכולתם להגיע לאירוע בעיר שלנו, חגגתם אותו בעיר שלכם; במקומות כמו ירושלים, היו חגיגות בכמה שכונות. בחלומותיי, השמחה שלנו הביאה עמה אחדות מדהימה.
הילדים האלה היו קיימים – הם נראו כל כך אמיתיים. עד שהתעוררתי וגיליתי שזה רק חלום. זה היה חלום שחזר על עצמו במשך 25 שנים, בצורה זו או אחרת. הפרטים אולי השתנו, אבל הסיפור הבסיסי נשאר זהה: נכנסתי להריון, ילדתי, חבקתי תינוק בריא והשתתפתי בחגיגות שבאו בעקבותיו.
אבל זה לא קרה מעולם. אף פעם לא אמרתי ברוך הבא, וכעת הגיע הזמן להיפרד. שלום לילדים הפוטנציאליים, שלום לשלב בחיי שאִפשר לזה לקרות, שלום לחלומות.
אני לא רוצה להיפרד מהחלומות. אני לא רוצה להיפרד מהפוטנציאל שלי ליצור חיים. המציאות דוחקת אותי לשלב הזה... זה כמו לדחוף יותר מדי דברים למזוודה וללחוץ. אני מרגישה לחץ מזה שאני חייבת להגיד שלום לפני שאני מוכנה.
הפעם האחרונה שהרגשתי לחץ כזה הייתה כשסבא שלי ז"ל נפטר. הייתי רק בת 17 – הוא עזב מוקדם מדי. לא הייתה לי ברירה; הייתי חייבת להגיד שלום באותו יום בתחילת הסתיו, ומעולם לא ראיתי אותו שוב. לא הייתי מוכנה לכך – אך א-לוהים לקח אותו בכל מקרה. זה היה הזמן של א-לוהים, לא שלי.
אני נמצאת על לוח הזמנים של א-לוהים, בחוכמתו האינסופית, והוא החליט שזה הזמן להיפרד מן היכולת לייצר חיים
זה אותו הדבר עם הפרידות האלה. אני נמצאת על לוח הזמנים של א-לוהים בחוכמתו האינסופית, והוא החליט שזה הזמן להיפרד מן הילדים שלעולם לא יהיו לי. יש לו תוכנית עבורי, והיכולת הביולוגית ליצור חיים אינה חלק מתוכניתו. קשה לי מאוד לקבל את התוכנית הזאת. אני תוהה עליה. אני נלחמת בה. כואב לחיות את הרעיון הזה. אני עצובה. אני אומרת שלום במצב הקשה ביותר שיכול להיות... לא אוכל ליצור עמם קשר רגיל. אפילו לא אוכל להתפלל על נשמותיהם, משום שהן מעולם לא היו.
אבל אולי, רק אולי, הן כן היו... בגלגול קודם. אולי יום אחד בעתיד, כשא-לוהים יגלה את תוכנית האב שלו, אני אפגוש את כל אותן נשמות ואגלה שאיכשהו כן הייתי מסוגלת ליצור חיים. או אולי תוכנית האב הייתה שעזרתי לאחרים ליצור חיים, וכשאפגוש את הנשמות האלה הן יכירו בי כחלק משושלתם.
אני יכולה, עדיין, לקוות למשהו. גם אם זו לא האימהות הזו המסוימת שחלמתי עליה. גם אם אינני יודעת בדיוק למה אני מקווה.
כי בתקווה, יש חיים. אם אחיה את התקווה, אוכל להיפרד בשלווה. ובלי כאב, אלמד לומר שלום.
(15) אנונימי, 1/12/2020 22:03
רק אהבה מביאה את הכיף מייק
גברתי החיים הם מזל והם מתנהלים כמו גלגל של אופניים כשהוא למעלה הכל נפתח והמזל דפוק בדלת צריכה להיות סבלנות אני אבדתי את הכי יקר בחיים שלי אני כבר 5 שנים לבדי ומחכה להכיר אשה בת 50 טובה וצנועה ואני עדין מחכה לה והיא לא באה חלום שחלמתי היה נכון מה שאני מחפש נכון והיא לא באה המזל תקוע כי האהבה הגדולה שהיתה לי לא חזרה ידידות וחברות אומרות לי מה שהיה לך זה פעם בדור נולדת אשה שהיא בדרגת מלאך כזו אשה ממש הרגשתי וכיום הנשים איך שאנו מכירים היא מדברת על תמיכה כספית אני נשאר המום וזה לא מכבד את כבודה של אשה ומעולם לא הייתי קמצן ותמיד עזרתי לנשים כלכלית מבלי שבקשו ממני אני מחפש אשה בת 50 שיש בה אהבה ועדינה כשהיא מחייכת אמיתית אני נמס אני מקוה שאמצא אשה כזו היא תהיה מלכה אצלי נראה אם יש אשה שתרים את הכפפה ממשי אני מחכה לה כל הפרטים בהמשך מייקמחם
(14) אילה, 16/4/2018 06:58
וואו
את מדהימה.איזה מילים ומחשבה ואמונה מול אחת ההתמודדויות הכי קשות שיש.מסירה בפנייך את הכובע.שה' ישמח אותך בכל הטוב הקיים.אל טובהוחסד לך ולכל עמינו
(13) חיה, 10/4/2018 08:24
ריגשת. ואני חושבת
שמעשייך הטובים הם ילדייך בעולם
(12) ורדה, 23/3/2018 09:56
עצב
כל כך עצוב. עצב שקט שחודר לנשמה.
(11) שותפה לסירה, 27/3/2011 11:46
כשותפה לסירה
כשותפה לאותו מצב כואב ותפקיד שהקב"ה ייעד לנו, אני מרגישה עמוק את דברייך, נראה לי אפילו כאילו אני כתבתי אותם. הדברים קשים כי המציאות אינה פשוטה כלל ועיקר. אני מכירה את המקום של התקווה ושל גדיעתה. אין פירוש הדברים שיש ייאוש במקום תקווה, אלא עובדה כאילו הקב"ה בא ואומר לנו, ביתי, יש לי תפקיד אחר בשבילך. אני מזדהה עם אחת המגיבות שכתבה, כי יש לפעול וליצור ולא להיות עצובה אלא להביט על הדברים בדרך של מילוי תפקיד ומטרה. למדתי פעם, שמי שצריך ילדים למילוי ייעודו בחיים, יקבל ילדים, ומי שלא, לא יקבל. זאת תמצית האמונה הפשוטה. (דוגמה נוספת, למה אין לנו עשר אצבעות בכל יד? כי אין לנו מצווה שצריכים לקיים עם עשר אצבעות בכל יד. כל מה שקבלנו הוא לעבוד את ד' ולמלא את הייעוד שלנו...) כמובן הדברים נכתבים מתוך כאב אך גם מתוך אמונה פשוטה, נקיה וטהורה. אני גם נמצאת שם, יחד איתך או אתכן באותה סירה, חותרות קדימה אל הייעוד שייעד לנו ד' יתברך!! בהצלחה לכולנו!!
(10) הילה, 26/2/2009 16:05
אל תוותרי על האמהות
קראתי פעם רעיון יפה מדברי הרבנית עידית איצקוביץ, בתקופה שבה ציפיתי לפרי בטן הדברים מאוד עודדו אותי. אמהות- היא שם כולל ליצרית יש מאין, להבאת חיים. אם מתמקדים בצורך הזה שלנו, הנשים,
ומנסים ליצור בתחומים שונים, כל אחד לפי כשרונותיו, אז הצורך הזה בנפש מקבלאיזשהו מענה. בתקופת הממתנה שלי החלטתי שאני לא מחכה "לדוור" אלא עושה ויוצרת, מנסה בכל מאודי להביא חיים לעולמו של הקב"ה היום אני מבינה שרק התפיסה הזאת הצליחה להרים אותי מהבוץ ששקעתי בו... שנזכה לביאת גואל ויתגשמו כל החלומות והמשאלות...
לבי אתך, אחות יקרה!
אל תשכחי מי עומדות אתך בשורה: האמהות הקדושות: שרה, רבקה, רחל ולאה ועוד נשים גדולות ועצומות שנתנסו בנסיון הקשה הזה...
(9) יעל, 21/1/2009 02:34
מרגש
קראתי. נוגע ללב.
(8) שירה, 12/1/2009 14:55
תגובה למגיבה 4
עברתי כמה שנים של טיפולים ולא הצלחתי להרות. לבסוף הפסקתי עם הטיפולים אבל לא הרפתי ולא השלמתי עם המצב. מעולם לא התפללתי על משהו בעוצמות כמו שהתפללתי לפרי בטן. כשהריתי,באופן טבעי לבסוף, בעלי אמר לי שכנראה הלחצתי את הקב"ה. פשוט התפללתי יום ולילה בבכיות עצומות.
אחרי הלידה של בני היה לי ברור שזהו, כבר לא יהיו לי יותר ילדים והשלמתי עם זה באופן מוחלט, כל כך מוחלט שכשהריתי פעם נוספת (גם הפעם באופן טבעי) גיליתי את זה רק בחודש שלישי לערך, כי מי חשב שההרגשה הלא טובה והחולשה זה הריון?
אז באמת נסתרות דרכי ה'', ומהניסיון שלי למדתי שאסור אבל אסור להשלים עם זה שלא יהיו לנו ילדים אלא להתפלל מהמקום הכי עמוק, מהרחם לילד. מפתח הילודה אצל הקב"ה ואנחנו חייבים אבל חייבים להתפלל בזעקה של ממש.
מאחלת לכל אותן נשים שמחכות, שיזכו לפרי בטן במהרה בימנו, אמן.
(7) אילנה, 10/1/2009 14:08
נגעת בי ודברת אלי .
גיסתי באמצע שנות ה40 לחייה וכבר אימצה עם אחי 2 תינוקות מתוקים שגדלו.
אני אישית מזדהה עם הכתוב וממש משלימה עם מצבי, אלא שאם אהרה אשמח מאוד.
(6) חנה, 8/1/2009 00:37
דרכך זכיתי ללמוד שעור גדול בגעגועים לבית המקדש
ככה צריכה להראות הכמיהה שלנו. אין לנו ואנחנו חולמים. הלוואי ונזכה לישועות פרטיות עבורך ועבור כל מי שצריך והרבה ישועות כלליות
(5) יעל, 6/1/2009 13:42
שברת לי את הלב
נשבר לי הלב כאשר קראתי את מאמרך. אנחנו 9 שנים בטיפולי IVF וכמה שאני מזדהה איתך...אין לי מיליים שינחמו ואין ספק שהשאיפה היא להגיע להשלמה עם המצב ועם הקב''''ה.
(4) אפרת, 4/1/2009 14:17
אם תשלימי זה יבוא.
בס"ד
אני לא נביא ולא חוזה אבל נסיון אישי ומקצועי רב כן יש לי . הרבה פעמים בנקודה הזו שהכי כואבת- קשה לעשות לפי הזמן של הקב"ה, אם כן נותנים לו לנהל את העניינים בלי לסתור את זה שאפשר במקביל להמשיך לנסות, לקוות ולהתפלל אבל להשלים בלב שגם אם לא, זה יהיה לטובתי, דווקא אז תהרי, תלדי ותחבקי ותגדלי כמו ויותר מבכול החלומות שלך. שתזכי לזה במהרה בימינו אמן ואמן.הוספתי את שמך לרשימת הנשים שאני מתפללת עליהן, בלי נדר אתפלל גם עלייך.
(3) נעמי, 4/1/2009 13:52
הורות
שלום לך, אני מבינה ומציעה פשוא לאמץ, לי יש ילדה מדהימה שאימצתי ואין מאושרת ממני, אז קדימה, שיהיה לך מי שיקרא לך אמא - זה נפלא בעיקר ילד לאהוב ולא חשוב איך הגיע הוא שלך לכל דבר, תאמיני יש ליגם ביולוגים והאהבה היא אהבה לילד נטו! בהצלחה.
(2) יעל, 4/1/2009 11:30
כואב מאוד
לא יכולה לתאר לעצמי את המצב שלכם.
עם זאת, כואב לי פי כמה שיש ילדים המועמדים לאימוץ שזוג יכול לאמץ, יש ילדי אומנה שמשוועים למשפחה חמה, ואתם נשארים רק עם החסר העצום.
אני מכירה גם רווקות שאימצו ילדים...
האמהות היא כח כ"כ חזק
הרבה מעבר לביולוגיה.
(יש לי בני דודים מאומצים מכל צד של ההורים)
(1) יעל, 4/1/2009 10:39
עצוב כ"כ
ועם זאת, כל הכבוד על ההבנות שהגיעו בסוף!! היי ברוכה.