לא קל להיפרד; תמיד קשה לומר שלום. אני חוששת שלעולם לא אראה שוב את האדם ממנו אני נפרדת. אבל מצד שני, אני תמיד יכולה להתקשר ולשלוח אימייל - אז הפרידה לא חייבת להיות כל כך קשה.

אבל מה קורה אם אותם האנשים כבר לא נמצאים יותר? כשהם סיימו את 120 השנים שלהם והלכו לעולמם? אז אני אומרת שלום, והפעם זה לתמיד. הם כבר לא כאן כדי שאוכל לשתף אותם בדברים שעוברים עליי, כדי לתמוך בי או כדי להשתתף בצערי. אני לא יכולה ליצור איתם קשר ישיר. אני יכולה להתפלל לעילוי נשמתם, אבל זה לא מספק; זה חד צדדי. מאוד עצוב לי להגיד שלום כזה למישהו.

ומה לגבי מצב שבו האדם בעצם מעולם לא היה? הם היו קיימים רק בדמיונות, אך אינם בשר ודם. רק ייחלתי להם. איך אני יכולה לומר 'שלום' כשמעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לומר 'ברוכים הבאים'? כשמעולם לא שוחחנו או נגענו ממש.

ילדי החלומות שלי הביאו הביתה יצירות מקסימות מהגן, ואני תליתי אותן על המקרר

אבל בחלומותיי כן נגענו. בחלומותיי זה היה אמיתי. החזקתי אותם ועִרסלתי אותם. הם היו כל כך חמודים! לחלקם היה שיער מתולתל, לחלקם חלק; חלקם היו בלונדיניים (כמוני, אמם) ולחלקם שיער חום בהיר (כמו לאביהם). הם חייכו וגִרגרו. חגגנו את הברית או הקידוש... ואני אפילו הרשיתי לעצמי לחלום על החתונות שלהם. הם למדו ללכת. ילדי החלומות שלי הביאו הביתה יצירות מקסימות מהגן, ואני תליתי אותן על המקרר. בחלק מהחלומות, הם היו תאומים – מובן שבן ובת! אז חגגנו גם ברית וגם קידוש... ובחלומות הפרועים ביותר אפילו היה לנו פדיון הבן. ואו – מי לא הגיע! הגיעו המונים לאירוע הזה. אבל יותר מזה, אלה היו חגיגות גלובאליות; אם לא יכולתם להגיע לאירוע בעיר שלנו, חגגתם אותו בעיר שלכם; במקומות כמו ירושלים, היו חגיגות בכמה שכונות. בחלומותיי, השמחה שלנו הביאה עמה אחדות מדהימה.

הילדים האלה היו קיימים – הם נראו כל כך אמיתיים. עד שהתעוררתי וגיליתי שזה רק חלום. זה היה חלום שחזר על עצמו במשך 25 שנים, בצורה זו או אחרת. הפרטים אולי השתנו, אבל הסיפור הבסיסי נשאר זהה: נכנסתי להריון, ילדתי, חבקתי תינוק בריא והשתתפתי בחגיגות שבאו בעקבותיו.

אבל זה לא קרה מעולם. אף פעם לא אמרתי ברוך הבא, וכעת הגיע הזמן להיפרד. שלום לילדים הפוטנציאליים, שלום לשלב בחיי שאִפשר לזה לקרות, שלום לחלומות.

אני לא רוצה להיפרד מהחלומות. אני לא רוצה להיפרד מהפוטנציאל שלי ליצור חיים. המציאות דוחקת אותי לשלב הזה... זה כמו לדחוף יותר מדי דברים למזוודה וללחוץ. אני מרגישה לחץ מזה שאני חייבת להגיד שלום לפני שאני מוכנה.

הפעם האחרונה שהרגשתי לחץ כזה הייתה כשסבא שלי ז"ל נפטר. הייתי רק בת 17 – הוא עזב מוקדם מדי. לא הייתה לי ברירה; הייתי חייבת להגיד שלום באותו יום בתחילת הסתיו, ומעולם לא ראיתי אותו שוב. לא הייתי מוכנה לכך – אך א-לוהים לקח אותו בכל מקרה. זה היה הזמן של א-לוהים, לא שלי.

אני נמצאת על לוח הזמנים של א-לוהים, בחוכמתו האינסופית, והוא החליט שזה הזמן להיפרד מן היכולת לייצר חיים

זה אותו הדבר עם הפרידות האלה. אני נמצאת על לוח הזמנים של א-לוהים בחוכמתו האינסופית, והוא החליט שזה הזמן להיפרד מן הילדים שלעולם לא יהיו לי. יש לו תוכנית עבורי, והיכולת הביולוגית ליצור חיים אינה חלק מתוכניתו. קשה לי מאוד לקבל את התוכנית הזאת. אני תוהה עליה. אני נלחמת בה. כואב לחיות את הרעיון הזה. אני עצובה. אני אומרת שלום במצב הקשה ביותר שיכול להיות... לא אוכל ליצור עמם קשר רגיל. אפילו לא אוכל להתפלל על נשמותיהם, משום שהן מעולם לא היו.

אבל אולי, רק אולי, הן כן היו... בגלגול קודם. אולי יום אחד בעתיד, כשא-לוהים יגלה את תוכנית האב שלו, אני אפגוש את כל אותן נשמות ואגלה שאיכשהו כן הייתי מסוגלת ליצור חיים. או אולי תוכנית האב הייתה שעזרתי לאחרים ליצור חיים, וכשאפגוש את הנשמות האלה הן יכירו בי כחלק משושלתם.

אני יכולה, עדיין, לקוות למשהו. גם אם זו לא האימהות הזו המסוימת שחלמתי עליה. גם אם אינני יודעת בדיוק למה אני מקווה.

כי בתקווה, יש חיים. אם אחיה את התקווה, אוכל להיפרד בשלווה. ובלי כאב, אלמד לומר שלום.