תמיד כשמתחלפים הרוח האביבית והניצנים של אפריל ומאי בחומו הלוהט של יוני, כבר ברור שהקיץ הגיע. ועמו, מראשוני מבשרי העונה - סוף שנת הלימודים.

שנים מספר יחלפו בטרם אראה את ילדיי מסיימים באמת את לימודיהם בבית הספר, וצועדים בהתרגשות אל בימת הכבוד לקבל את תעודות הגמר שלהם, אבל בכל זאת זכיתי להשתתף במנה נכבדת של מסיבות-סיום, המסיבות המוכרות האלה שכל גננת מרגישה שמחובתה הקדושה לערוך.

הילדים מתאמנים במשך שבועות, מביאים הביתה הזמנות בצבעים בהירים, ומזמינים גם את סבתא. ביום הגדול, הם לובשים חולצות לבנות וחצאיות או מכנסים כחולים, ושרים מכל הנשמה. הם שרים על גדילתם, על לימוד ועל התקדמות; הם שרים שירי תודה לגננות ולאמהות שלהם. חצי מהמילים נשגבות מבינתם, אבל זה לא מונע מהם לבטא אותן בשיא ההתלהבות הילדותית.

מכיוון שהמסיבות מתחילות כבר אצל 'בוגרי' הפעוטון, ומכיוון שיש לי כמה ילדים בגילאים קרובים, מוצא אותי כל חודש יוני מתפתלת בכסא פלסטיק נוקשה ומקשיבה לאחד מצאצאיי המזמר לי סרנדות וצוהל בהתקדמותו אל העתיד.

ומדי שנה, כשהם שרים את המילים על אמא שלהם, החרוזים המרגשים המודים לאמהות על כל מה שהן ועל מה שהן עושות, אני בוכה. ובעודי מגששת בתיקי בחיפוש טישו, אני חושבת על אישה אחרת – זאת שמעולם לא פגשתי, אבל שיש לי איתה קשר עמוק.

מתוך מנהרה אפלה

הייתי צעירה כשקראתי את הספר, עוד לא בת עשרים. ידידה השאילה לי את הכרך הדק כשהתלוננתי שאין לי מה לקרוא. היה זה סיפור שתיאר את מסעה של אישה במנהרת חוסר הפוריות. בכנות צורבת, תיעדה המחברת את הבדיקות והטיפולים שעברה, את האכזבות והייאוש שלה. זה לקח שנים, והמון כאב לב, אך בסופו של דבר היא זכתה להתברך בשני ילדים. הלידות שלהם הותירו אותה חולה, אבל זה לא עמעם את האהבה האדירה והשופעת שהייתה לה כלפי הנשמות שהצליחה להביא לעולם.

אחד מהעמודים האחרונים של הספר מתאר את מסיבת הסיום בגן הילדים של בנה הגדול, הנס האישי שלה. היא מתארת את האימהות האחרות מפהקות, נועצות מבטים בשעוניהן, מצלמות בנאמנות כמה תמונות בעוד שמחשבותיהן עוסקות ברשימת הקניות בחנות הקרובה. היא, לעומת זאת, מוצפת רגשות. היא יושבת עם אמהות אחרות, וצופה בילד משלה העוזב את גן הילדים לנצח. היא יצאה מתוך מנהרה אפלה. היא אחת מהמְבוֹרָכוֹת – כן, אותן מאושרות שבורכו בילד. כשבנה שר "אמא יקרה לי", היא בכתה מאושר בלי בושה.

למרות שהייתי רווקה בשעת קריאת הספר, וילדים היו בהחלט דבר רחוק, הסצנה הזאת הטביעה בי רושם עמוק. לא יכולתי שלא לתהות, האם אישה צריכה להתמודד עם שנים של עקרוּת כדי שתוכל להעריך נקודות מפנה בחייו של בנה? האם כדי שנוכל להכיר תודה על מתנה שקיבלנו עלינו להתנסות קודם בקושי שבחסרונה? בלהט-הצדק של גיל הנעורים, מצאתי את עצמי כועסת על האמהות האחרות באותה מסיבת סיום. מה, רק משום שהברכות נחתו עליהן באופן טבעי הן לא מבינות עד כמה הן בנות-מזל?

שנים חלפו. נישאתי, ושבועות מספר לאחר יום השנה הראשון לנישואינו נולד בני הראשון. לא חלף זמן רב עד שהגיעה אחותו. חוסר-פוריות לא היה אחד מהניסיונות שלי; האתגר שלי היה להחזיק מעמד כשהתעוררתי שלוש פעמים בלילה והחלפתי יותר טיטולים משאוכל למנות. הימים נראו אינסופיים... אבל החודשים טסו, ופתאום כבר מצאתי את עצמי יושבת במסיבת סיום בגן. קצת הסתכלתי, צילמתי כמה תמונות, החנקתי פיהוק והגנבתי מבט אל השעון.

ואז נזכרתי בה. חשבתי על התמונה – של האישה העקרה-לשעבר, המאושרת בילדהּ, שטופה באופוריה של אימהוּת מעצם הישיבה במסיבת הסיום בגן. ניתקתי בכוח את עיניי מהשעון. התרכזתי כל כולי בבתי. התבוננתי בתווי פניה העדינים, שמתי לב למרץ שלה, התענגתי על התרגשותה.

וכאשר היא הגיעה לשיר על אמא, התחלתי לבכות. אני אמא, וגם לי יש ניסים קטנים משלי. תודה לא-ל, אני בין המְבוֹרָכוֹת.