בוקר. צעקות מסמרות שיער של שלושה ילדים – כולם שלי – קורעות מעלי את מסך העייפות.

"אמממממממממממממממא!!! יש בחדר שלנו עכביש ע-נ-ק!" אין סיכוי לחזור לזרועות השינה, ואני יוצאת מהמיטה ברטינה.

הם צודקים; העכביש באמת ענק והוא התמקם בנוחיות מעל מיטתה העליונה של בתי.

"מגיע לו למות", היא מודיעה חגיגית, גוזרת על הפולש מוות מיידי. שני אחיה מהנהנים בהסכמה. הם מביטים בי בציפייה. האמא הגדולה והאמיצה תציל את המצב – היא חייבת.

אני מטפסת בסרבול על מיטת הקומתיים. לא משנה שיש לנו רק 30 דקות להגיע למצב שכולם לבושים ובכיתותיהם, אחרת הם יהיו משופדים לנצח תחת מבטו המאשים של המנהל; לא משנה שכולם עדיין בפיג'מות – כולל אני; העכביש השעיר שעל הקיר עוצר את זרם החיים באמצעו.

"תעבירו לי נעל!"

ההוראה הפשוטה-לכאורה הזאת, איננה פשוטה כל כך. הבת שלי לא רוצה שנעלי בית הספר שלה יוכפשו בקרביו של היצור המאוס. שני בניי האחרים בדעה דומה. הם מנדבים כפכפים שנשכחו בטעות על ידי ילד השכנים, אבל נראה לא מוסרי להשתמש בהם. לבסוף הם מגיעים להסכמה ומשליכים אליי איזו נעל ישנה.

אני מהססת לרגע. המצפון מייסר אותי, למרות שילדיי עוקבים אחרי מעשיי. הוא לא מזיק לאף אחד; אולי עדיף לנסות לסלק אותו החוצה.

"תהרגי אותו! תהרגי אותו!"

הם מרותקים – עיניהם נעות מהעכביש לאמא ובחזרה. אני מרימה את הנעל...

והעכביש קופץ. ואו, איך שהוא קופץ. ישר לתוך המיטה של הבת שלי... והוא נעלם.

הצווחות בחדר נהיות מדאיגות. מהומה הנובעת מאורח בלתי קרוא בעל שמונה רגליים, הנחבא אי שם בין מצעיה של בתי. ילדיי מודיעים שהם לעולם לא יישנו שוב בחדר שלהם. 25 דקות עד לצלצול פעמון בית הספר.

אני עורכת חיפוש מדוקדק במיוחד, ומרחיקה את מיטת הקומתיים מהקיר בדאגה מוגזמת. אני מגלה שם כדורי אבק גדולים, תפוח אכול למחצה וצעצוע שאנחנו מחפשים כבר חודש. אני מרימה את כיסוי המיטה, את הסדין, ובודקת במקום שבו נפגש המזרן עם לוח העץ. אין עכביש.

חמש דקות אחר כך, אני מדווחת שהעכביש נעלם ושאני אמשיך בחיפושים מאוחר יותר. במה שאפשר לייחס רק לנס, כולנו לבושים ובחוץ בזמן.

למרות אחר-צהריים של יום ששי עליז ונטול אירועים מיוחדים, הערב מביא עמו מסע-זיכרונות אשר נבלם באויב המושבע שלנו, העכביש.

תחת איום ממשי של שינה עם שלושה ילדים במיטה שלי, אני עושה משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה: אני משקרת.

מה שמחמיר את המצב, זה שמדובר בליל שבת - ושכחנו להשאיר מנורה דולקת במסדרון. הצללים הקודרים, שאפשר לסבול במצבים אחרים, מעוררים כעת פחדי-עכביש אינטנסיביים. קריאת המרד שעולה מקרב צעירי הצאן, ומתגבשת אצלי כאיום ממשי של שינה עם שלושה ילדים במיטה שלי, גורמת לי לעשות משהו שאני כמעט אף פעם לא עושה: אני משקרת.

"אין עכביש", אני אומרת בקול הכי רגוע שאפשר. "הוא מת."

הם בוחנים אותי בחשדנות. אם אני אומרת משהו לילדים, זאת צריכה להיות אמת.

סלח לי אלוקים על החטא. מאוחר ואני חייבת שהם ילכו לישון. בבקשה, קבל תפילתה של אם עייפה ואל תבייש אותי בחצי-האמת הצולעת שלי.

"איך את יודעת?" שואל הבן שלי. הם רוצים הוכחות מוצקות.

"הוא חייב להיות מת", אני מתעקשת. "חיפשתי בכל החדר ולא מצאתי אותו. זה עכביש גדול, היינו רואים אותו. או שהוא מת או שהוא הלך לבית של השכנים."

הם מהרהרים, וברגע-ההיסוס הקצר אני דוחפת אותם במהירות למיטות, עם מילות הרגעה כלליות על ביטחונם המוחלט מכל דבר דמוי עכביש.

בשבת בבוקר אני מתעוררת מצעקה מחרידה.

"העכביש על הרצפה! הוא על הרצפה!" אני כושלת מהמיטה כשהצעקה תופחת להיסטריה רבתי. אבל זה לא העכביש; זאת קסדה של לגו. הילדים שלי מתחילים לדמיין דברים, וגם אני. חזיונות על מליקת ראשו הקטן והשעיר של העכביש מהבהבים מבעד לתשישותי.

אני מראה להם את הקסדה. הם צוחקים. חה, חה, חה – מצחיק מאוד. אני חוזרת לישון.

כמה דקות אחר כך, אני מתעוררת מסדרת קריאות ניצחון.

"אמא!" הם פורצים לחדרי בהתרגשות. "העכביש מת! מצאנו אותו מתחת למיטה ונמלים כבר אוכלות אותו."

האם אני מבחינה בהערכה מחודשת בעיניהם הנוצצות, כשהם מחדשים בשמחה את אמונם בי ובדבריי? אני יכולה לחוש במחשבותיהם כשהם מתבוננים במחזה המבחיל על הרצפה. היא אמא שלנו – היא תמיד צודקת.

אולי יום אחד אני אצטרך להתוודות בפניהם ולגלות שכל "כוחות-העל" שאני מפגינה – החל בלדעת מי גנב להם את הטופי וכלה בנבואה על עכביש מת – כולם אשליה. כאם, אני דואה כל היום על כנף היצירה והתפילה, וכפי שכל טייס יודע, יש ימים טובים ויש רעים. ויש גם ימי עכביש - שמתחילים כמו סיוט ומסתיימים כמו חלום.

תודה לך ה' על מתנת האימהוּת.