אם פשפשתם בשבועות האחרונים בפנקסי חיסונים מצהיבים לבדוק אם חוסנתם בחצבת; אם נודע לכם שלא חוסנתם ונאלצתם להתייצב בחירוק שן כמו ילדים טובים בטיפת חלב, בוודאי עקבתם בעניין אחר הנושא בתקשורת ושמעתם גם על אותו תייר שהגיע לחתונה בירושלים וייבא איתו לארץ את חיידק החצבת בגופו ושימש כנשא של המחלה.

אומרים שאסור להאמין למה שהעיתונים כותבים אבל הפעם העיתונים כמעט דייקו, החיידק אכן הובא לארץ על ידי תייר מאנגליה שהגיע לחתונה בירושלים, אולם לא הוא נשא את החיידק, אלא בתו בת השנה. המחלה התגלתה אצלה עם הגעתה לארץ, והיא הדביקה את הסובבים אותה ואת אלו ששהו במחיצתה בחלל סגור.

לא אייגע אתכם בפירוט ההליך המדויק של ההידבקות, כי בוודאי עשו זאת כמה כתבים ושדרנים לפני. התייר עליו מדובר הוא בן דודי שהגיע לארץ לחתונה של אחיינית. אותו בן דוד הוא ישראלי, אשתו אנגליה והם גרים בלונדון. בן דודי רצה מאוד לגור בארץ לאחר נישואיו, הוא סלד מהמגורים בלונדון הקרה שתושביה קרים כמו השמיים הערפיליים ושטופי הגשם הפרוסים מעליהם. הוא הרגיש בדידות בביתו החד-קומתי ורחב הידיים בשכונה מנומנמת שבתיה מפנים גב זה לזה, וחלם לחזור ולשוב לארץ הקודש.

היה זה חלום באספמיא, שכן אשתו האנגלייה לא ידעה מילה בעברית, והיה בלתי אפשרי עבורה לעזוב את משפחתה הענפה ולהגיע למקום זר וחדש בו אינה יכולה אפילו לשאול אנשים ברחוב מה השעה – לא שאנגליה כבודה כמוה תלך לשאול אנשים ברחוב מה השעה – אבל העיקרון של מגורים בין אנשים שאינך מבין את שפתם הרתיע אותה ובצדק. ביקור בארץ – בשמחה, מגורי קבע – לעולם לא.

ביקור בארץ – בשמחה, מגורי קבע – לעולם לא.

בן דודי ואשתו הגיעו לביקור בן שבוע לרגל החתונה, אך בעקבות מחלת החצבת של ביתם ושל בן דודי שבינתיים נדבק גם הוא, הם נשארו בארץ לזמן בלתי מוגבל, שכן משרד הבריאות הבריטי אסר עליהם לשוב חזרה לאנגליה עד שיהיה ברור במאת האחוזים, ללא צל של ספק, שאינם חולים או נשאים של מחלת החצבת.

יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, כל רגע בארץ היה חוויה אדירה עבור בן דודי, והוא שמר ונצר רגעים קסומים אלו בליבו כצידה לימים ארוכים בניכר. הזמן החולף בביקור הממושך בארץ הפגיש את אשתו הלונדונית עם מציאות החיים בארץ. זה לא היה אירוח חגיגי בו אתה פוגש את תושבי הארץ מבעד לעדשת המצלמה, מחייך, מצטלם, מתרשם וממשיך הלאה. הביקור הארוך בארץ היה התנסות אמיתית עם החיים כאן, היכרות עם שכנים, רופאים, אחיות, בעלי חנויות, הכרת קווי אוטובוסים והתמצאות במשרדים ממשלתיים. בקיצור כל מה שמגורים ארוכי טווח מחייבים.

האישה הלונדונית הרגישה פתאום שהיא נהנית לחיות בארץ. כן, היא אוהבת ללכת ברחוב ולדעת שכולם כאן יהודים, אפילו השוטר הקשוח העומד מעבר לפינה ומחלק דוחו"ת תנועה. בכולם פועם לב יהודי ואם היא רק תתקל בבעיה, מייד יושיטו לה עזרה כל עוברי האורח.

היא נהנתה לגור בבנין משותף, בו היא פוגשת כל יום שכנים בחדר המדרגות ושומעת מהם ברכת שלום באנגלית רצוצה והצעות עזרה בניקיון, בשמירה על התינוקות, בבישול ובכל תחום אחר. להפתעתה היא גם התחילה להבין קצת עברית ומשפטים שהיו עבורה פעם חידה מתחילים לקבל משמעות. היא התאהבה בקרני השמש החמות ובשמיים הכחולים והבהירים נטולי העננים.

בעוד בלונדון ספונים רוב הזמן האנשים בבתיהם, כאן בארץ היא רואה את הישראלים מרבים לצאת ולנסוע, הילדים מסתובבים בחוץ בחופשיות ומשתובבים בגינות הציבוריות והרחובות הומי אדם ושוקקי חיים. הגיוון בארץ הוא מדהים, היא פגשה במגוון של עדות וחוגים, התפללה בבתי כנסת שונים ואפילו השתתפה בשיעור בפרשת שבוע באנגלית שנמסר בחוג בית בבניין בו התגוררו באופן זמני.

כשסוף סוף התיר משרד החוץ הבריטי לבן דודי ואשתו לשוב לאנגליה היה זה מאוחר מדי עבורם, הם נקשרו בעבותות אהבה לארץ ישראל ולתושביה והתקשו לשוב לארצם. אמנם שניהם חזרו שוב ללונדון, אך הפעם הייתה זו ירידה לצורך עלייה, הם נסעו כדי לארוז חבילות, לסגור עסקים ולעלות לארץ.

חיידקי החצבת הביאו אותנו לנבור במסכמים ישנים, לטיפות החלב ולפוביה ממקומות סגורים – אך הם גם הביאו זוג נוסף ותינוקת חמודה לארצנו.