מצבה של שני, בתי בת השנתיים, לא מצא חן בעיני. התנוחה הרופסת בה שכבה, הסירוב שלה לאכול והגוון האפרפר שעלה בפניה הפחיד אותי. מעבר לחלון נשקף בוקר אפרורי שקט יחסית אחר ימים ארוכים של גשם, שני הצטננה ולא הרגישה טוב, לא היה לה חום אולם נשימותיה הכבדות העידו על צינון עמוק. התקשרתי לדוקטור ל', רופא הילדים הטוב ביותר של הקופה ובקשתי לקבוע תור. היה זה יום שישי קצרצר. ילדים רבים חלו באותם ימים סגריריים, והמזכירה בקושי רב פינתה לי תור כשתיארתי בפניה את המקרה כמקרה חירום דחוף מאוד: "תבואי, אני מקווה שנוכל לדחוף אותך בין התורים".

עטפתי את שני בשכבות עבות של בגדים וכך יצאנו לרופא.

דוקטור ל' בחן את שני ביסודיות, הניח יד על מצחה האזין לנשימותיה וקבע: "את אומרת שאין חום? זה כנראה צינון חזק, תעשי לה אינהלציה עם מי מלח, בשלב הזה לא הייתי ממליץ עדיין לקחת בודיקרט או ונטולין".

"תראה את הצבע האפור שלה, הוא לא מוצא חן בעיני".

"מזג האוויר היום הוא אפרורי, תסתכלי מהחלון ותראי איך נראים האנשים, העננים הכבדים בחוץ צובעים הכל באפור".

'עזבי שטויות את סתם אמא דאגנית', זו הייתה האווירה ששידר הרופא מבעד למילים הרשמיות, אין לילדה שלך חום ואם כך הכל בסדר. אבל אני לא התכוונתי לוותר, משהו בלב האם הפועם שבי התריע שיש כאן עניין רציני ומסוכן.

"הייתי רוצה הפניה לחדר מיון", ביקשתי.

"חדר מיון?" הרופא פקח עיניים גדולות על האם הדאגנית שמבקשת הפניה לחדר מיון בגלל תינוקת מנוזלת.

"אני לא רואה שום סיבה לכך. אם את רוצה אתן לך, אבל הייתי מציע לך לחכות למוצאי שבת, כדי שלא תאלצו לבלות סתם שבת בבית חולים".

לכאורה, לא היתה לי שום סיבה רפואית להגיע לחדר מיון, אבל הלב שלי זעק אחרת

יצאתי מהרופא רגועה וחוששת בעת ובעונה אחת. היה זה אכן יום אפרפר, העצים, המדרכות ועמודי החשמל היו צבועים בגוון חיוור וגם פניה של שני. יום שישי קצר ועוד כמה שעות שבת, כך שלכאורה לא היתה לי שום סיבה רפואית להגיע לחדר מיון, הרי דוקטור ל' בדק את הילדה בצורה יסודית ולא ראה שום ממצא מחשיד – אבל הלב שלי זועק ומתריע ולא מניח לי להשאיר את שני בבית, מישהו חייב לראות אותה, משהו כאן לא בסדר איתה. אני מגיעה להחלטה לנסוע אתה היום לחדר מיון ויהי מה.

פיזרנו את הילדים אצל שכנים טובים וחובש מתנדב, ידיד משפחה, הגיע לקחת אותנו לבית החולים שבעיר הסמוכה.

"אתם לוקחים בחשבון שתאלצו לבלות שבת בבית חולים?" שאל אותנו המתנדב, "במזג האוויר הקשה הזה העומס בחדרי המיון הוא בלתי נסבל".

"תמהר לבית חולים ותפעיל איתות מצוקה", בקשתי מהנהג ולא ידעתי להסביר לעצמי או לו מדוע. לא חלה כל החמרה במצבה של שני, והגוון האפור שבפניה התמזג בטבעיות בנוף המעונן בחוץ.

הנהג שהיה גם חובש עצר בשולי הדרך, הציץ על שני וקבע בוודאות, "אני לא רואה פה משהו, אבל אנסה להגיע כמה שיותר מהר".
 

***

בפתח בית החולים איבדה שני את הכרתה.

את הרגעים הבאים אני זוכרת כמו חלום מטושטש. נשמעו צעקות, ומבעד הערפל ראיתי את כובעה של שני נשמט לרצפה כשגופה הקטן נבלע באלונקה הגדולה. רופאים רבים הוזעקו למקום ולשני הוצמדה מסיכת חמצן, האחיות שאלו אותי המון שאלות אולם הייתי כה מבולבלת ונסערת שלא הייתי מסוגלת לענות עליהן. שני סבלה מחסימה של קנה הנשימה עקב ברונכיט קשה, בימים האחרונים הגיעה זרימת חמצן מועטת למוח והרופאים חששו לחייה.

"למה לא הגעתם קודם? למה לא לקחתם אותה לרופא? לא שמתם לב לצבע האפור בפנים שלה? הצבע הזה מראה שאין זרימת חמצן תקינה לגוף", גערו בי שוב ושוב האחיות.

מה יכולתי לענות להם? שרופא מומחה קבע שמדובר במקרה של צינון סטנדרטי ואין סיבה להגיע לחדר מיון אם אין לילדה חום. כעת לראשונה נודע לי שגם בלי חום אפשר להגיע עד שערי מוות, ואם היינו מגיעים עשר דקות מאוחר יותר, זה היה מאוחר מדי.

מה יכולתי לענות להם? שרופא ילדים מומחה קבע שמדובר במקרה של צינון סטנדרטי

שבוע שלם שכבה שני בטיפול נמרץ ללא הכרה, בתוך אוהל חמצן כשצינורות רבים מחוברים אליה וגופה הקטן נבלע במיטה הרחבה. הרופאים היו פסימיים מאוד לגבי סכויי החלמתה ולא נתנו סיכויים רבים לכך ששני תוכל לצאת ממצבה הקשה ללא נזק מוחי.

כמה ימים אחר כך, כשמצבה של שני התייצב העבירו אותה למחלקה הרגילה, אולם היא המשיכה להיות מחוברת לחמצן במתכונת של טפול נמרץ. תהליך ההחלמה של שני נמשך כחודשיים. היו בו עליות ומורדות, ימים בהם שכבה שני במיטתה כבובת חרסינה וימים בהם הייתה מסוגלת לקום ולהסתובב. בימים האחרונים של האשפוז בהם החלה שני לרוץ ולהשתובב, לטפס לכל מקום ולסחוב סדינים ומגבות מהארון בחדרה, הרגשתי שבתי ברוך ה' חזרה לעצמה והכל מאחורינו.

חודשיים אחר כך יצאנו מבית החולים עם ילדונת בת שנתיים מלאת מרץ, שיירה של אחיות שטיפלו בשני ונקשרו אליה לוו אותנו עד היציאה מבית החולים ונפרדו ממנה בהתרגשות.
 

***

החוויה הקשה שחוויתי למדה אותי עד כמה ה' חנן אותנו האמהות באינטואיציות לטיפול נכון בילדינו, ושאסור לנו להתעלם מקולות פנימיים הקוראים לנו לנהוג בצורה מסוימת. לא למדתי רפואה, אולם בשעת חרום קריטית הרגשתי שצריך לקחת את בתי לבית חולים. לב האם שלנו יודע ומרגיש כיצד לנהוג בילדינו. במהלך קבלת ההחלטות, כשאנו מעלות צדדים לכאן ולכן, יש להעניק משקל כבד לרגשות שלנו לגבי הנושא.

תאזינו ללב שלכן, אמהות, יש לו הרבה מה לומר.