אני לא הילדה היחידה בעולם שגדלה בלי אבא. האמת היא שהיה לי אבא, הוא פשוט לא היה בסביבה רוב הזמן, וכשהוא היה בסביבה, הוא לא התעניין כל כך בדברים "אבהיים". אני לא חושבת שהוא התכוון להיות אבא כזה, אבל בסופו של דבר, זה מה שיצא.

משהו חסָר לי מאוד ולא ידעתי מה.

ידעתי רק שעיניי היו מתמלאות דמעות כשראיתי אב משחק עם בתו בגן השעשועים, ושלבי היה מתכווץ בכאב בכל פעם שראיתי את אב המשפחה, שעל ילדיה שמרתי, מטפל בבתו.

כילדה וכנערה, צפיתי באבותיהן של חברותיי בתשומת לב, כאילו היו עופות אקזוטיים: זרים ומוזרים, בעלי יופי מיוחד במינו. הם השרו סביבם תחושת ביטחון ויציבות, תחושה שנמשכה גם אחרי שהלכו.

אביהן של השכנות שלי תמיד נבח עליהן פקודות, ואמא שלהן תמיד איימה שתספר לאבא אם הן לא התנהגו יפה. הוא הפחיד אותי, ובכל זאת קינאתי בהן. הן היו ממושמעות ולמדו להיות מאופקות, להתנהג כיאות ולשלוט בעצמן. עולמן נראה לי בטוח משלי.

***

הוריי נפרדו כשהייתי בת אחת עשרה. פרט למאבק הכוחות המשפטי ולכמה שינויים במצבנו הכלכלי, עזיבתו של אבא את הבית לא השפיעה עליי במיוחד. רק כעבור כשנה בערך חשתי במשמעות העניין: אמא התחילה לצאת לפגישות.

לא עבר זמן רב ודבר חדש נכנס לחיי: ג'ים.

ג'ים היה הגבר הראשון שאיתו יצאה אמי, אחרי אבי. הכרנו אותו, בעצם. הוא ואשתו-לשעבר היו חברים בבית הכנסת שלנו לפני שהתגרשו, כמה שנים קודם לכן. בתו היתה חברה שלי כשהיינו קטנות.

אני זוכרת, כשהייתי בת עשר בערך, איך היה משייט אליה במכונית האמריקאית הגדולה והלבנה שלו (שנראתה כמו סירה) פעמיים שלוש בשבוע, ולוקח אותה איתו, לבילוי פרטי משלהם, אבא ובת. ואני תמיד תהיתי ביני לביני, מה אבות ובנות עושים ביחד?

ואז לפתע, כמה שנים אחר כך, ג'ים הפך לחלק מהבית שלנו. רגליו הגדולות חנו דרך קבע על שולחן-הקפה של אמי, במקרר היו המשקאות שהוא אהב, ואוזניי המסכנות נאלצו להסכין עם מוזיקת הקאונטרי שבקעה דרך קבע מהמערכת.

בשנים הבאות הפך הבית לשדה קרב. אחי ואני לא אהבנו את השינוי הפתאומי שחל בחיינו, וגם בתו – חברתי – לא אהבה במיוחד את אמה החורגת החדשה. לא היינו אות ומופת למשפחה מאושרת, בלשון המעטה.

ג'ים? לא סבלתי אותו.

הוא היה כמו מין עמוד ענק שארכיטקט חסר חוש אסתטי תקע באמצע החדר. לא אהבתי את זה, אבל הייתי חייבת להודות שהיה לו תפקיד חשוב.

זה היה די מוזר, אם לומר את האמת. בתקופת התיכון, בין הקרבות והמריבות שניהלנו, לפעמים במשך שבועות מספר, הייתה בינינו חברות משונה. הוא היה כמו מין עמוד ענק שארכיטקט חסר חוש אסתטי תקע באמצע החדר. לא אהבתי את זה, אבל הייתי חייבת להודות שהיה לו תפקיד חשוב.

בבוקרו של היום הראשון שלי בתיכון, הייתי פקעת עצבים. ג'ים ישב לידי בשולחן ארוחת הבוקר והקשיב לי כשסיפרתי שאני פוחדת להיעלם בבית ספר גדול כל כך. אמא שלי השמיעה קולות מנחמים, אבל הוא הציע בחוכמה שאאמץ לי צליעה בולטת או שיבוש לשוני מוגזם כדי להתבלט בין שאר התלמידים. בהמשך אותו היום, עמדתי בתור לקיוסק בחצר הגדולה והמאיימת של התיכון, בחיוך על שפתיי, נזכרת בתרגילי הצליעה שהדגים לפניי במטבח.

כשאמי היתה מתוחה מדי מכדי לצבור איתי ניסיון על הכביש בתור נהגת חדשה, היה זה ג'ים שנכנס למכונית באומץ רב (ובניגוד לאמי לא חזר ולחץ על ברקס דמיוני בצד שלו). זה היה מרשים במיוחד לנוכח העובדה שהתווכחנו חצי מהנסיעה.

נטרתי טינה לחבריי על כך שחיבבו אותו, גם אם זה לא היה מפתיע. חוש ההומור שלו ייחודי מאוד – ארסי, שנון ומתוחכם ביותר. הוא יודע איך לדבר עם בני אדם, וילדים במיוחד, כך שיחושו בנוח, וירגישו שדעתם חשובה.

אמי היא אישה שופעת חיבה ואהבה לכל היצורים עלי אדמות, וכל מי שמדבר איתה מרגיש שהוא האדם החשוב ביותר בעולם. לג'ים יש אנרגיה אחרת: הוא לא עולה על גדותיו מרוב מתיקות (להפך, הקסם שלו הוא דווקא בקור-הרוח שלו), אבל חוש ההומור שלו מושך אליו את כולם – הם רוצים לדעת מה הדבר הבא שהוא יגיד.

הוא היה מסוגל לדבר באריכות על כל נושא, במיוחד כל נושא יהודי. הוא ואמי היו שותפים לאותה נאמנות חסרת פשרות לאמונתם, לעמם ולארצם. עם חלב אמי ינקתי את הקשר ההדוק שלה ליהדות, ומג'ים שמעתי – וספגתי – את תוכחותיו הפוליטיות, את פרשנותו בענייני תרבות, ואת נאומיו המעצבנים על כל נושא שרק עלה בדעתו. אחת מתוצאות ההתכתשויות הבלתי פוסקות שלנו היתה המחשבה היתרה שהקדשתי לכל עמדה בה נקטתי. ג'ים גרם לי לחשוב.

הדבר היחיד שהוא נאמן לו יותר מהעם היהודי, הוא משפחתו. במבט לאחור, עם כל ההתנגשויות בינינו, אני יכולה לראות שלשניהם, לאמי ולג'ים, הייתה גישה דומה לילדיהם: אהבה עזה, חסרת פשרות. הרבה מהמתח בינינו נבע מהזעם שבו הגיב ליחסי המזלזל-לעתים אל אמי.

אהבתו ונאמנותו הקשוחות גרמו לי לראות את ההבדל שבין מסירותה של אם לזו של אב, מה שגרם לי להבין עד כמה ילד צריך את שניהם.

האמת היא שעל אף שהעברנו עשור בהתנגשויות, תמיד חיבבתי את ג'ים (כשלא שנאתי אותו). וגם אם לא הייתי מודה בכך באותה תקופה, קינאתי ביחסו המסור לאחותי החורגת. כשהכול נרגע בינינו, ידידותינו נשארה, וגם הכבוד.

המסורת היהודית מצווה עלינו לירא (לפחד) מאִמוֹתינו ולכבד את אבותינו. חז"ל מסבירים זאת בכך שטבעי לאהוב ולכבד את אמותינו, ואילו את יראת-הכבוד מפניהן צריך לטפח. מן האב, באופן טבעי, יראים ופוחדים יותר, לכן צריך לטפח את הכבוד אליו, כבוד הנובע מאהבה וחיבה.

האבות מנתבים אותנו למקום הנכון. הסוציולוגית ג'ודית ולרשטיין ציינה שרק מחצית מהבנים למשפחות גרושות בקבוצת המחקר שלה, הצליחו לסיים את לימודי הקולג' שלהם. כ-40% מהם נותרו בשולי החיים, נשרו מהלימודים ונשארו חסרי עבודה.

במחקר שנערך בארה"ב ב-1987, מצא ד"ר ניל קאלטר שנערות ממשפחות גרושות התקשו למצוא תחושת ערך עצמי כנשים: חסרה להן אינטראקציה יומיומית עם גבר אוהב, קשוב ומיטיב.

אבות נותנים לנו מקום בעולם.

פעם, כשאמי היתה מחוץ לעיר, ג'ים הצטרף אליי ואל כמה חברים לסעודת השבת. בסוף הערב, אמר בעלה של אחת החברות, שהכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלי, אבל לא פגש מעולם את ג'ים: "וו'או, זה כל כך מוזר שאת בכלל לא דומה לאבא שלך באופן פיזי, אבל דומה לו בכל השאר."

"זה ג'ים," אמרתי, "זה לא אבא שלי."

הוא היה בהלם. "אבל ההומור שלך, השקפת העולם... אתם כל כך דומים."

הוא צדק.

הערכים שמנחים אותי בחיי הם הערכים שלמדתי ישירות מג'ים. השקפת העולם שלי מקורה בזו של ג'ים. אפילו חוש ההומור שלי... הכול מג'ים.

אפילו אם לעולם לא אזכה למסירות ולדאגה האבהית שלה זכו אחיותיי החורגות, וגם אם עדיין מכסה דוק של דמעות את עיניי כשאני רואה את ידידיי הגברים מטפלים בבנותיהם, ג'ים הצליח להעביר לי משהו נוסף.

***

לפני מספר חודשים בעיה רפואית הטרידה את ג'ים וגרמה לו למחשבות פילוסופיות. פטפטנו בטלפון, כשקולו צנח לפתע.

"רציתי להגיד לך משהו", הוא אמר, בנימת קול משונה. "אני חושב שאת בטח כבר יודעת את זה, אבל אני אגיד את זה בכל אופן."

מה, לכל הרוחות, הוא עומד להגיד, תהיתי.

התחלתי למצמץ בעצבנות.

"אני תמיד אהיה כאן, ואהיה חלק מהחיים שלך."

הנהנתי אל השפופרת.

הוא תמיד יהיה חלק מחיי, ותמיד יעמוד לצדי, ואני תמיד אכבד אותו, ואכיר לו תודה על כל מה שהעניק לי.

"אני אוהב אותך", הוא לחש לבסוף.

"אני יודעת", אמרתי בשקט, "וגם אני אוהבת אותך."