מדי יום אנחנו יוצאות יחד להליכה. גיסתי מגרגרת ומצחקקת אל התינוק האהוב שלה, כשהיא מסיעה אותו בעגלה. חיוכו הקורן של בנה גורם לה לזרוח מאושר. כל כמה דקות היא עוצרת כדי להושיט לו צעצוע אחר, לשנות את זווית השכיבה או לסדר את השמיכה. מובן שהיא צריכה לספר על הביצועים האחרונים והחמודים של בנה.

אני צועדת ממש לצדה. אבל בעיניי, נראה כאילו היא ניצבת בטוחות על פסגת ההר, בעוד שאני נושאת עיניים מתחתית העמק. גיסתי, הצעירה ממני באופן משמעותי, היא אֵם, ואני לא. משהו מדהים התפתח מתוך גיסתי, בעוד שאני רק יכולה לחלום על דבר כזה. גיסתי דוחפת עגלה עמוסת אושר, בעוד שאני פוסעת בידיים ריקות.

אוף, כמה תינוקית ומגוחכת אני מרגישה כשאני מגיבה לסיפורי התינוקות שלה, בעצה שאני מכירה רק מהתבוננות בדרך שבה טיפלה אמי באחיי הקטנים. וכשגיסתי מתארת כמה פעמים הוא העיר אותה בלילה שעבר ואיזה בלגן הוא עשה הבוקר, אני לא יכולה להתעלם מהמחשבה שאימהות חיות בעולם שונה לחלוטין מאלה שאינן אימהות.

הרבה פעמים, נשים שאינן אימהות מתקשות למצוא לעצמן מספיק זמן ביממה; ואילו אימהות מצליחות איכשהו באותו הזמן לטפל במשפחות שלמות. בעוד שיתר העולם נהנה מלילות שינה רגועים, אימהות מבלות נתח ניכר מלילותיהן בהרגעת תינוקות מייללים. רבות מאלה שאינן אימהות משקיעות את כל האנרגיה שלהן בקניית משמעת עצמית, ואילו אימהות מחנכות את כל ילדיהן. בעוד שאחרים רואים את הכנת האוכל לעצמם כדבר שגוזל זמן רב מדי, אימהות מבשלות למשפחות גדולות. בעוד שאחרים יכולים לצאת ולבוא כרצונם, אימהות חייבות לקחת בחשבון את הפיקדונות הקטנים שבידיהן. בתוך כל שיעורי הבית, ההקפצות ברכב, מסיבות יום ההולדת... העבודה של האימהות באמת אף פעם לא נגמרת.

לא רק האחריות הנרחבת שמוטלת על האימהות גורמת לי להרגיש נחותה כל כך. זו גם גדלות התפקיד שניתנה להן ונמנעה ממני. זו בהירותה החדה של המטרה בחייהן, מול בבואתה המטושטשת בחיי. אימהות ממלאות את תפקידן המושלם של הנשים, ומעניקות לעולם את התרומה החשובה ביותר שיכולה להיות – נשמת חיים נוספת. הן שותפותיו הנעלות של א-לוהים ביצירת ישות חדשה... והן המטפלות המלכותיות שמונו לטפל בילד, לדאוג לכל צרכיו וללמד אותו לחיות נכון.

אני חושבת על כל המאבקים שלי, ומבינה שאלה בדיוק הגורמים שממלאים את חיי במשמעות

פתאום אני עוצרת. אני מגלה את המחשבות המתישות שהצליחו להסתנן לראשי, ומתאמצת לסלק מתוכי את הבלבול המחליש. אני מתחילה לבחון מחדש את מצבי, מהרהרת בכל ההתנסויות שפגשתי במשעולי העקרות, ומתחילה להעריך את ההשפעה החיובית של ההתנסויות האלה. אני נזכרת באכזבות המרות שבאו לאחר רגעי תקווה בני-חלוף ומבינה כיצד הכאב עזר לי לצמוח. אני חושבת על כל המאבקים הפנימיים שנאבקתי בעבר ושאני ממשיכה להיאבק גם היום, ומבינה שאלה בדיוק הגורמים שממלאים את חיי במשמעות.

כמה תפילות נרגשות מעומק הלב שפכתי במר ייאושי? תפילות על עצמי ותפילות על אחרים. כמה דמעות שפכתי לבורא עולם – דמעות שלא היו באות לעולם במצב אחר? מי יודע איזו השפעה יש לתפילות האלה עליי או לא פחות מכך, על העולם כולו? מי יודע איזה כוח יש לדמעות האלה בשמיים?

כמה התקרבתי לא-לוהים במשך התקופה הזאת? עד כמה התקדמתי בהפנמת הרעיון שאפילו מצבים שנראים לכאורה איומים הם בעצם לטובה? כמה השתפרתי מתוך ההתגברות על הקנאה הטבעית שלי, כדי להצליח להשתתף בשמחתם של אחרים? כמה הייתי מתקדמת בכל התחומים האלה לו היו לי ילדים "כמו לכל השאר"?

כמה קבלות נוספות קיבלתי על עצמי כדי שתהיה לי זכות להפוך לאם? כמה אני מדקדקת יותר בשמירת המצוות – מצוות שמורידות ברכה לעולם כולו? כמה אני מתרכזת יותר בבעלי ובצרכיו? לאילו חסדים מיוחדים יכולתי להתנדב בגלל מצבי? אולי החיים שלי אינם מוגדרים באותה בהירות כמו חייה של אם, אבל בוודאי גם לי ממתינים תפקידים חשובים. רק שלי ניתנה המשימה הנוספת לגלות אותם.

גיסתי ואני ממשיכות ללכת – היא דוחפת את העגלה שלה ואני פוסעת לצידה. בעיני העולם עדיין נראה כאילו ידיי ריקות, אך אני יודעת שאין זה נכון. אני צועדת בראש מורם וכתפיים זקופות ונהנית לדחוף את העגלה הבלתי-נראית שלי. העגלה שלי עמוסה בכל אותן תפילות נפלאות ומעשים טובים יקרים שצברתי, כמו גם רגשות הכאב שעליהם התגברתי. כל האתגרים שעדיין עומדים לפניי מכבידים על העגלה, יחד עם הרגשות הקשים שעדיין מכרסמים בעצביי ומעשי החסד החיוניים שעדיין קוראים לי. אני מחייכת באושר אל המעשים שהבאתי לעולם, ופונה באהבה גם אל הניסיונות הרבים שעודם לפניי.

אני ממשיכה להתפלל ולהתחנן לא-לוהים שיזכה אותי בתפקידה הייחודי של האישה ויהפוך אותי לאם.

וכשזה יקרה, אבקש מא-לוהים: "אנא, עטוף את העגלה הנראית שאותה אדחף, בעגלה הרוחנית שאותה יצרתי בשקידה רבה. תן לקשר שחישלתי איתך, יחד עם כל התפילות והקבלות, לעמוד לזכות הילדים שלי - שיגדלו כראוי. שילמדו לשרת אותך בדרך שאותה תקבע אתה עבורם." משום שזוהי המטרה האמיתית בחיים כולם.

*אביגיל רוזן הוא שם עט.