"אמא, אני רוצה להסתפר".

ייתכן שזו נשמעת בקשה רגילה לחלוטין מפי ילדה בת שש, אבל בקשתה שברה את ליבי.

"מה?!" קראתי כשאני בוכה וצועקת גם יחד, בעוד בתי ממשיכה לדחוק בי.

"אני שונאת את השיער שלי כשהוא ארוך", היא התעקשה, מסיטה את תלתליה הזהובים לאחור.

דבריה מוטטו את מגדל הרעיונות הרומנטיים שבניתי בתוך לבי, עוד לפני שנולדה.

בדמיוני ראיתי תמיד את בתי עם שיער בלונדיני ארוך המגיע מתחת לכתפיה ויוצר מסגרת עדינה לפניה הקורנות. נדרשו לי שנתיים וחצי! רק כדי להרשות לה לגזור קצוות, והדבר הקרוב ביותר לתספורת שהיא חוותה אי פעם היה קיצור קצוות של 5 ס"מ משערה – ואפילו אז בכיתי.

אבל איך היא יכולה להבין?

מעולם לא תיארתי לעצמי שאהיה אדם כה רגשן. כשהייתי נערה, הכרתי אמא אחת שאסרה על בנותיה להסתפר כלל. קרוב לוודאי, שגם היא הייתה נתונה לשליטת אותה פנטזיה של "מלאכים ארוכי שיער", שאני פיתחתי בשלב מאוחר יותר. אולם, באותו הזמן חשבתי שהיא פשוט מטורפת.

בסופו של דבר, בנותיה הסתפרו כשהן הגיעו לגיל ההתבגרות. בין אם היה זה אקט של מרד או סמל של התבגרות ועמידה בזכות עצמן – מקרה זה נתן לי חומר למחשבה.

"לכל החברות שלי יש שיער קצר. אני חושבת שזה יותר יפה", התעקשה בתי, קולה חודר ומוציא אותי מתוך סערת הרגשות בתוכה שקעתי.

לקחתי נשימה עמוקה ובמאמץ רב הרגעתי את עצמי, ניסיתי להרפות את אגרופיי המכווצים וניסיתי לחשוב על כיוון מעשי יותר.

ביני לבין בתי ישנם חילוקי דעות רבים, מדי יום, בנושאים שונים: היא רוצה ללבוש בגד מסוים במשך חמישה ימים רצופים, אך אני קובעת שלא. היא הייתה רוצה לערוך מסיבת פיג'מות בביתנו ולהזמין ארבע מחברותיה הטובות, אבל אני מסרבת. היא הייתה רוצה שארוחות הערב יהיו מבוססות רק על מקרוני וגבינה – בכל ערב, אבל למרות רצוני הטוב, אינני יכולה להיענות לה.

האם שווה להלחם בגלל תספורת?

האם שווה להילחם בגלל תספורת? הקול הרציונלי בראשי אמר לי "לא", אולם לבי צעק "כן!". מה לעשות?

הקשר הרגשי שלי לשיער של בתי היה כה עמוק עד שאפילו לאחר הניסיון הלא מוצלח של בעלי לגזור קצוות משערה , פרצתי בדמעות וקראתי, "מה עשית לתינוקת שלי?!" כפי שאתם מבינים, אין זו סתם התקשרות... אבל אולי הגיע הזמן להרפות.

השכל שלי ניצח.

אני לא אומרת שזה היה קל, אבל בלבי ארזתי בעדינות את דמותה המלאכית של ילדה ארוכת שיער והנחתי אותה בצד. קבעתי תור למספרה ביום המחרת.

בתי הייתה כה נרגשת שבקושי הצליחה לשבת במקום, ולאחר מכן התפעלה מעצמה מול המראה.

ואני? אני עברתי את הבחינה בהצלחה רבה – זאת אומרת, כלפי חוץ. התאפקתי שלא לבכות, כשהאכזבה, הרגש והכאב המוזרים מתערבלים בבטני, והתבוננתי בשינוי: כיצד ילדתי הופכת להיות מהדבר שאני חלמתי שהיא תהיה, למה שהיא רצתה להיות. וכשהיא פנתה אליי בחיוך טהור מלא שמחה על פניה, ידעתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. נתתי לה להיות מה שהיא באמת.

הופתעתי מהתנהגותי הילדותית. אמנם אני אמא, אך אני עדיין צריכה ללמוד כיצד להתבגר ולראות את מה שמעבר לרצונות שלי. ההחלטות שלי כאם מבוססות על רצון אמיתי לעשות את הטוב ביותר למען ילדיי, אף על פי כן, ישנם נושאים שכשיורדים לעומקם, אפשר לגלות את המניע האמיתי המסתתר אחריהם.

כהורים, אנו מגדלים את ילדינו על הצד הטוב ביותר, ובו זמנית מתמודדים עם היותנו ילדים בעצמנו. כשאנו מנחים את ילדינו וקובעים עבורם כללים, מטרות ומסגרת, פעמים רבות אין זה קל לשים את עצמנו – את האגו שלנו – בצד. יש לנו שאיפות ודמיונות לגבי מה שאנו רוצים שילדינו יהיו, ובקלות רבה מאד אנו נופלים למלכודת של הניסיון לעצב אותם לפי החלומות שלנו.

מרבית השאיפות שלנו למענם נובעות ממניעים נאצלים ועשויות להיטיב עמם מאד, אולם חלק מחלומותינו עשויים לנבוע מאנוכיות ומתשוקות שעלולות לפגוע בילדינו ובנו. הייתי רוצה להפוך מודעת יותר לאותם רצונות מפוקפקים ובסופו של דבר, להרפות מהם.

אני חושבת שהענקתי לבתי מתנה יקרה הרבה יותר ממה שהיא – או אני – יכולנו לדמיין. דרך אגב, אחרי התספורת, היא נראית פשוט יפהפייה. בדיוק כפי שתמיד דמיינתי אותה בעיני רוחי...