בנימין היקר,

היום הוא יום הולדתך השמיני. קיבלת כרטיס ברכה, כסף מסבתא וסבא, והבטחה למתנה מאיתנו. אכלנו פודינג שוקולד לארוחת בוקר, קיבלת את הממרח החביב עליך בכריך של ארוחת העשר, ונתתי לך לבחור את התפריט לארוחת הצהריים. בחרת פיצה, וזרחת מגאווה כשחילקת אותה לאחיך. ואז, אבא חזר הביתה מוקדם במיוחד, ושנינו יצאנו יחד – רק אתה ואני.

קודם הלכנו לקנות לך סנדלים. למרות שנסחבתי עם ארבעתכם אל חנות נעליים אחרת רק בשבוע שעבר, כשהתעקשת על סוג מיוחד של נעליים שלא היה בחנות ההיא, לחצתי עליך פעם אחת, אבל לא נלחמתי על זה. אז כך יצאנו אל החנות היקרה יותר, שם מצאנו את הסוג שרצית בצבע שאני רציתי תוך חמש דקות. ניסיתי להתעלם מהמחיר, ושנינו יצאנו בשמחה.

עשינו יחד כמה סידורים קצרים – קנינו קצת קמח מלא בחנות הטבע, קנינו גרביונים לבנים בחנות הסדקית, והוצאנו כסף מהכספומט. כשאני הולכת אתך, כל קנייה הופכת להיות חוויה. הסקרנות הבלתי נדלית שלך תופשת את כל הפרטים שבחיים לא הייתי רואה – את קסדת האופניים המיוחדת שמישהו חבש, את צנצנת המולסה הענקית בחנות הטבע, את תנור הלבנים בפיצרייה שעל פניה חלפנו. יש לך צמא אין סופי להתנסות בדברים – לנסות להפעיל את הקופה הרושמת, לברר איך הכסף יוצא מהמכונה, לטעום כמה מחטיפי הבריאות בחנות הטבע. לעתים קרובות הצמא הזה גורם לי להרגיש מרוקנת. היום רק עקבתי אחריך באהבה, עניתי על זרם השאלות ווידאתי שלא גרמת שום נזק.

יצאנו אל חנות הספרים שם בחרת מתנת יום הולדת. נהניתי לראות כיצד אתה מלטף את הספרים, מציץ לתוך כרכים רבים כל כך, ושוקל בכובד ראש איזה מהם לבחור. אני עצמי התייחסתי כך אל ספרים בצעירותי, ואני בהחלט יכולה להבין את תחושותיך.

התחנה האחרונה שלנו הייתה בגינה ציבורית. קודם עצרנו בקיוסק ואתה בחרת שני ארטיקי שוקולד חלב איכותיים. עכשיו התכוננו ליהנות מהם יחד. בחרנו ספסל שפניו אינן פונות אל הרחוב, וישבנו יחד קרובים זה לזה. נשענת על הכתף שלי. הסרנו את העטיפות הנוצצות והתחלנו ללקק את הגלידה.

לא דיברנו הרבה, אתה ואני, למרות ששנינו פטפטניים רציניים.

לא דיברנו הרבה, אתה ואני, למרות ששנינו פטפטניים רציניים. ראינו את הילדים המתנדנדים בנדנדות וממריאים לעבר השמיים המחשיכים, את בני הנעורים המשוטטים בסביבה, ואת הגברים הממהרים ומקצרים את דרכם דרך הגינה, כדי להגיע לבתיהם המצפים לשובם לאחר יום ארוך. מצצתי את ציפוי השוקולד עד שנמס, שבב מתוק אחד אחרי השני, מחליק במורד הגרון. אתה נגסת נגיסות גדולות מהארטיק, והשוקולד קישט את פניך, ידיך וחולצתך.

"לפני שמונה שנים, בנימין היה רק בן עשר דקות. זוכר איך הרגשנו?" שאלתי מוקדם יותר היום את אבא שלך בגעגועים, לאחר שהוא עבר על מאמר שכתבתי על מסך המחשב.

מגע מהאושר הקורן בו זכינו באותו יום רחוק התפשט על פניו של אבא והוא מלמל, "כן, כל כך שמחנו." ישבנו רגע ונתנו לאותה שמחה, לאותו אושר בל יתואר של היותנו להורים, למלא אותנו פעם נוספת. ואז אבא הצביע על המסך ואמר "שכחת לכתוב ו' החיבור במשפט הזה..."

עכשיו, כשהכוכבים החלו לנצנץ בשמיים המשחירים, והצרצרים לצרצר את שירם בין השיחים סביבנו, ניסיתי למצוא דרך להעביר לך משהו מההרגשה שלנו כלפיך באותו רגע.

"אבא ואני נזכרנו ביום שנולדת", אמרתי לך. "כל כך שמחנו כשהצטרפת למשפחה שלנו. כל כך שמחנו שנולד לנו בן."

חייכת אלי באושר.

התבוננתי בך. נראית כל כך גדול – כתפיים רחבות, מבנה מוצק, גבוה בראש מכל ילד אחר בכיתה שלך. מכנסיך מוכתמות בלכלוך, וחולצתך מרושלת מיום שלם של "להיות בן". היה לי כל כך קשה לקשר בינך לבין התינוק הקטן שהושט לידי לפני שמונה שנים. אותו ילד היה עדין כמו עלה כותרת, שברירי כמו גוזל. היה לו ריח מתוק כל כך, והוא אהב שחיככתי את אפי בלחיו. הוא היה חסר ישע, חלוש ותלוי בי לחלוטין. והאהבה – היא הייתה כל כך עמוקה – עוצמתה ממש הכאיבה.

איך הנחתי להתנהגות הרגילה של בן צעיר לטשטש את התחושה העדינה שבתוכי?

כשהתבוננתי בך וחשבתי על אותו תינוק, חשתי עצב עמוק בלבי. האהבה אז הייתה כל כך טהורה, כל כך מושלמת. זו אותה אהבה שאני חשה כעת, שִמְחה, גאווה ורכות מעורבות יחד. בלי שום כעס, שום מאבק כוחות, שום חוסר ציות, שום חוסר סבלנות, שום ויכוח. מה קרה לנו, לך ולי? איך הנחתי ליופי הקשר בינינו לחמוק מתודעתי לעתים קרובות כל כך ולשקוע בהתנהגות שלך, התנהגות אופיינית ורגילה לבנים קטנים? למה אפשרתי לתסכולים ומתחים שגרתיים העולים מגידולו של ילד נחוש, פעיל ובעל כוח רצון עז, לטשטש את התחושה העדינה שבתוכי?

אילו רק יכולתי לשמר בבקבוק את התחושה שהייתה לי אז, כשהמיילדת הגישה לי בן אדם זעיר ומושלם. אילו רק יכולתי ללכוד את מה שאני מרגישה היום, כשאתה יושב לידי, שופע אנרגיה, ועדיין לוגם בצמא את היחד שלנו. הייתי פותחת את הבקבוק ושואפת ממנו מעט בכל פעם בה אמצא את עצמי מאבדת פרופורציות ושוכחת כמה אתה יקר לי.

אנחנו מלקקים את שאריותיו האחרונות של הארטיק. אוספים לאט את השקיות, משליכים את המקלות וחוזרים הביתה יחד.

אני כל כך אוהבת אותך, ילד גדול שלי,

אמא