סליחה, דני

האם שאלתם פעם את עצמכם מה עלה בגורלו של הילד הנחמד אך קצת מוזר שלמד בכיתה שלכם כשהייתם ילדים? אני תמיד שאלתי את עצמי מה קרה לדני שליפוביץ. וזה עתה גיליתי.

לא היה לו קל, לדני. למשפחתו לא היה הרבה כסף והוא נכנס לבית ספר באזור יוקרתי שבו הילדים היו ממשפחות מהמעמד הבינוני ומעלה. בשונה מהוריי רוב הילדים בכיתה, הוריו היו עולים חדשים. בקיצור, הוא היה שונה.

אולם למרות ההבדלים בינינו, כשדני התחיל ללמוד איתנו בכיתה ג', ניר – החבר הכי טוב שלי – ואני, החלטנו להתחבר אתו. נכון, לפעמים חשבנו שהוא קצת מוזר (למשל, כשאמרנו על מישהו שהוא 'נפל על הראש', דני שאל אם הוא נפצע, או כשהיינו מכינים יחד שיעורים, הוא התעקש שצורת הרבים של שיעורי-בית היא 'שיעורי-בַּתִים') אבל לא כל כך היה אכפת לנו שהוא מוזר, כי לדני היה יתרון חשוב אחד – הוא היה נחמד.

החברות בינינו התפתחה כשדני התחיל להזמין את ניר ואותי לישון אצלו. באותם ימים, הבית של דני נחשב "בצד הלא נכון של העיר", כך שבהתחלה נתקלנו בקצת התנגדות מצד ההורים שלנו. אבל, אחרי שכנוע "קליל" בסגנון "אוף, אמא, משעמם לי!", האמהות שלנו התרככו והרשו לנו ללכת.

ביתו של דני היה בהחלט שונה משלנו. כל הרהיטים המיותרים היו במרפסת הקדמית. שפרינצי, הכלב, צלע בכבדות על כל רגליו, כך שבאופן בסיסי הוא בעצם יכול היה רק לזחול על הבטן. בחצר האחורית היו גם כמה ארנבות רזות להחריד. אבל כילדים בני 10, דברים כאלה לא הפריעו לנו – למעשה חשבנו שזה 'קוּלִי'. חיות המחמד של דני לא יכלו לברוח מאתנו, ויכולנו לשבת בנוחות במרפסת שבחזית ולשלוף פחית קולה מהמקרר בלי שנצטרך אפילו לטרוח להיכנס לבית.

שלושתנו היינו עושים יחד דברים כמו כל הילדים בגילנו – רוכבים על אופניים, הולכים מכות והולכים לקנות ממתקים בחנות שבפינה. דני באופן קבוע היה קונה לעצמו משקה חלב בטעם קרמל. הוא היה תמיד מתפלא איך הם הצליחו להכניס פנימה את הקרמל.

בכיתה ז', כשהגענו לבית הספר ביום הראשון ללימודים אחרי חופשה במהלכה לא שמרנו על קשר, גילינו שדני כבר לא שם. חשבנו שהוא עבר לבית ספר אחר, אבל לא ידענו זאת בוודאות. מה שכן ידענו הוא, שלא משנה כמה נחמד דני היה, הוא לא יגיע רחוק בחיים. ומאז לא ראינו אותו שוב.

סיפורי דני

הזיכרונות שלנו לגבי דני והמשפחה שלו הפכו עם הזמן לקריקטורה – כמו סיפור שמספרים שוב ושוב עד שכל קשר בינו לבין הסיפור המקורי הופך להיות מקרי בהחלט.

למרות שלא ראינו את דני שוב, המשכנו לדבר עליו. כשהגענו לתיכון – ואפילו באוניברסיטה – היינו מעלים זיכרונות על דני והמשפחה שלו, על כל המוזרויות שלהם. דיברנו עליהם כל כך הרבה, עד שהדמויות החלו לקבל חיים משל עצמם. כמו סיפור שמספרים שוב ושוב עד שכל קשר בינו לבין הסיפור המקורי הופך להיות מקרי בהחלט, הזיכרונות שלנו לגבי דני והמשפחה שלו הפכו עם הזמן לקריקטורה.

ניר ואני סיימנו את הלימודים, התחלנו לעבוד וקנינו בתים. עם השנים העיר השתנתה, ובסוף ניר קנה לעצמו בית לא רחוק מהמקום שבו גרה פעם משפחת שליפוביץ. זה, כמובן, גרם לנו להיזכר שוב בסיפורים שלנו על דני והמשפחה שלו, אותם סיפרנו כבר במשך 20 שנה. אבל כשנזכרנו בהם הפעם, משהו היה שונה. התחלנו לחשוב שאולי אנחנו צוחקים על דני והמשפחה שלו, במקום לצחוק איתם.

זה לא עזר לנו הרבה, כי מה כבר יכולנו לעשות? לנסות למצוא אותם ולהכות על חטא? אפילו אם היינו עושים זאת, הסיכוי שהם עדיין גרים באותו בית או אפילו זוכרים אותנו, היה אפסי. ובכל זאת, הסקרנות שלנו הייתה רבה. היינו מוכרחים לגלות מה עלה בגורלו של דני.

ניר החל לערוך טיולים ליליים בשכונה החדשה שלו כדי לנסות לגלות סימנים כלשהם שיספרו לנו אם משפחת שליפוביץ עדיין בסביבה. לאחר מספר גיחות גישוש מבצעיות – כולל תמונות שצולמו בפלאפון שלו – ניר דיווח שאכן יש רהיטים במרפסת הקדמית. הסיכויים לפגוש את דני הפכו לפתע מציאותיים מאוד.

ובכל זאת, גם אם הוריו של דני עדיין גרים באותו מקום, מה נגיד להם? פשוט נדפוק על הדלת? לאחר התייעצויות רבות, זה בדיוק מה שעשינו.

קנינו כמה קופסאות של משקה חלב בטעם קרמל ושוקולדים, ועלינו במדרגות שעליהן טיפסנו פעמים רבות כל כך בעבר. צלצלתי בפעמון ודמות הופיעה בכניסה. זאת , ללא ספק, הייתה גברת שליפוביץ. היא הביטה בנו בחשדנות.

"שלום גברת שליפוביץ. כאן ניר וגדעון", אמר ניר בעצבנות. "למדנו פעם עם דני באותה כיתה. לא מזמן עברתי לגור בשכונה ורצינו לומר שלום... והבאתי כמה שוקולדים." היא התבוננה בנו יותר מקרוב, ואז פתחה את הדלת לרווחה והזמינה אותנו להיכנס.

פטפטנו כמו מכרים ותיקים, אבל השאלה הגדולה שעמדה לנו על קצה הלשון הייתה: מה קורה עם דני? גברת שליפוביץ סיפרה לנו שלאחרונה הוא לא מגיע הביתה הרבה. "למה?", חשבנו לעצמנו. "משהו לא בסדר? הוא היה מעורב במשהו לא נעים כמו שכולם חשבו שיקרה? הוא פנה לחיים של סמים? אולי פשע מאורגן?". "דני איש עסקים 'כבד'. נכסי דלא ניידי, אתם יודעים", אמרה בגאווה גברת שליפוביץ. "הוא קונה ומוכר בנייני דירות כל הזמן, כך שהוא מאוד עסוק בעבודה."

עשרים שנה של סיפורים על חשבון משפחת שליפוביץ התרסקו בן רגע בחבטה גדולה.

איש עסקים 'כבד'? נכסי דלא ניידי? דני שליפוביץ, שמעולם לא סיים את ה'שיעורי-בַּתים' שלו? כשאני אומר שהייתי המום לחלוטין, נראה לי שכל מי שלמד איתנו בבית הספר היה מגיב באותו אופן, אם היה שומע על כך.

חלק גדול מההפתעה שלי נבע מכך שדני לא הפך לקריקטורה שציירתי לעצמי. והוריו כלל לא דמו לאנשים שהמצאנו. הם בעצם היו אנשים חביבים ונורמאליים. עשרים שנה של סיפורים על חשבון משפחת שליפוביץ התרסקו בן רגע בחבטה גדולה.

אמנם אנחנו יותר מסורתיים מאשר דתיים, אבל רצינו לבקש סליחה, בייחוד לאור הימים הנוראים ההולכים ומתקרבים. אחרי הכל, ה' סולח רק לאלה שמבקשים סליחה מהאחרים, והטיול הקטן שלנו במנהרת הזמן, גרם לנו להבין שבמשך השנים התנהגנו למשפחת שליפוביץ בצורה לא הוגנת, בין אם הם ידעו זאת ובין אם לא.

נכון, לא בדיוק ביקשנו מהם סליחה, אבל לפעמים מעשים חשובים יותר ממילים. ניסינו לבקש סליחה בדרך שלנו ואני מקווה שאלוקים מכיר בכך. אבל למקרה שהוא מצפה ליותר, ניר ואני היינו רוצים להגיד כאן באופן רשמי: דני, ואדון וגברת שליפוביץ, אנחנו רוצים לבקש מכם סליחה על העוול שגרמנו לכם במשך השנים. ודני, אנחנו מקווים שנהנית ממשקה הקרמל.