נראה היה שההיריון הזה לא יסתיים לעולם. שירה כבר עברה את התאריך בשבועיים, וכל יום נוסף היה משימה קשה, בעיקר בגלל שהיה זה הקיץ החם ביותר מזה כמה שנים.

כאשר הגיעו סוף כל סוף הכאבים, היא קבלה אותם בברכה.

בעודה ממהרת לבית החולים, שירה חשה תחושה עמומה של אֵימה ההולכת וצומחת בתוכה. לא, זה לא היה המתח הרגיל מהלידה המתקרבת; זה היה זיכרון מחלתו האחרונה של אביה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שבה לבית החולים מאז פטירתו שם, חמישה חודשים קודם לכן.

לא היה לו כל קושי לגלות את חוסר שביעות הרצון שלו או את כעסו, גילוי אהבתו היה קשה לו בהרבה.

שירה ידעה שאביה אהב אותה ואת שתי אחיותיה. היא ידעה שהוא היה גאה בהן מאוד. היא ראתה זאת מדי פעם בפניו. היא שמעה זאת לעתים קרובות מאִמהּ. אבל, על אף שלא היה לו כל קושי לגלות את חוסר שביעות הרצון שלו או את כעסו, גילוי אהבתו היה קשה לו הרבה יותר. איך יתכן שבעיני אביה היא הייתה כל כך יקרה, ובכל זאת הוא מעולם לא היה מסוגל לפגוש את מבטה ולומר לה זאת ישירות?

היא נזכרה בביקורה הראשון בבית החולים. אביה פיתח זיהום פתאומי, שעבר במהירות לליבו ולריאותיו. המשפחה הייתה לחלוטין בלתי מוכנה לכך וזה היה זמן מפחיד עבור כולם. שירה מעולם לא הרגישה נוח בנוכחותו של אביה. אפילו בשלב זה, בתור אישה בוגרת, היא חשה חוסר ביטחון כיצד לגשת אליו.

היא עשתה אז את דרכה במעלית למחלקה הקרדיולוגית והציצה בחדרים עד שמצאה אותו. הוא שכב שם במיטתו, ונראה פתאום זקן ושברירי כל כך, ובכל זאת, לידו היא חשה כמו ילדה קטנה, ובעיניה הוא התנשא כמו ענק...

למרות הכל, שירה רצתה ליצור איתו קשר. היא רצתה לחלוק עמו את עולמה ולעורר אותו למציאות. היא סיפרה לו איך הילדים מתקדמים ועל הדברים הקטנים והמשעשעים שהם אמרו. הוא חייך, אך לא אמר דבר, והיא הרגישה כאילו היא סתם מפטפטת. היא ניסתה לספר לו כיצד היא מסתדרת בחודשי ההיריון המוקדמים שלה, אבל נושאים נשיים הביכו אותו. ואז, כמו בעבר, אביה חזר להרצות את דעותיו הפוליטיות האחרונות. רעיונותיו היו תמיד חדשניים ושקולים היטב, אבל את שירה פוליטיקה מעולם לא עניינה. היא תמיד חיכתה למשהו אחר. משהו מעבר.

אביה הסביר בהתלהבות את התיאוריה החדשה שלו, אך נאלץ לעצור מידי פעם כדי לייצב את נשימתו. שירה פנתה לאחור כאשר שמעה מאחוריה חריקת גלגלים. האחיות חילקו את מגשי ארוחת צהריים. שירה קרבה אליו את הארונית, פתחה את המדף הנשלף והציבה עליו את מגש האוכל. אביה התאמץ בכל כוחו לשבת זקוף יותר, ובכל זאת המגש עדיין היה גבוה מדי בשבילו. "אפשר להנמיך אותו", הוא אמר בקול צרוד, "את יכולה לעשות את זה בבקשה..."

היא אחזה בשני צדי מדף ההגשה, וניסתה להנמיך אותו על מסילות המתכת. הייתה שם קערת מרק רותח מלאה עד גדותיה, והיא חששה שתנועה פתאומית שלה תגרום לה להישפך. ופתאום היא התחילה לרעוד. היא חשה בחוסר סבלנותו של אביה - אמיתית או דמיונית. פחד מכישלון בן עשרות שנים השתלט עליה כשהיא דמיינה את עצמה שופכת את המרק שלו על המגש. דמעות זלגו מעיניה והיא מיהרה לצאת לפרוזדור, שם מצאה מתנדבת שמכרה ממתקים והתחננה אליה לבוא לעזרתה. הנערה הצעירה הנמיכה את המדף בתנועת ידיים מהירה, והניחה אותו במקומו ישר מתחת לסנטרו של הקשיש.

גם כשאביה שכב על ערש דווי, היא עדיין לא יכלה לגשר על פער המלים שלא נאמרו שנתלה ביניהם.

באותו יום שירה חזרה לביתה סחוטה פיזית ורגשית. היא אפילו לא הייתה מסוגלת לדבר עם בעלה. כל שהיא יכלה לעשות היה לשבת על הספה ולהתייפח. זה לא היה רק ההלם ממראה אביה החזק חולה כל כך; זאת הייתה ההבנה שגם לאחר כל השנים האלה, היא עדיין לא מסוגלת לגשר על פער המילים שלא נאמרו התלוי ועומד ביניהם.

עם חלוף השבועות, מצבו של אביה החמיר בעקביות. שירה תמיד האמינה שיום אחד הוא יושיב אותה ויגיד לה כמה היא חשובה לו. כמה הוא אוהב אותה. כמה גאה היה בכל דבר שעשתה ובכל דבר שהייתה. כמה הוא מצטער שלא אמר את המילים האלה כשהייתה צעירה יותר. כשהוא היה צעיר יותר. היא תמיד חיכתה ליום בו יאחז בשקט את ידה. אבל היום הזה מעולם לא הגיע.

בעיות נשימה פתאומיות... תרופות הרגעה... מכונת הנשמה... צינורות... מוות קליני... החייאה... במשך יתר שבועות חייו, אביה יבהה בה במבט מטושטש, בלי יכולת לדבר, כשהוא עושה בידיו סימנים חסרי משמעות. היא לא יכלה לדעת על מה הוא חושב, למרות שיכלה להבחין בכאב, בפחד ובסבל שבעיניו. ואז הכל נגמר. בלי שום התגלות פתאומית. בלי פתיחה אחרונה של סגור ליבו.

לאחר הלוויה, שירה ואחיותיה חזרו לבית אמן. הן השאירו את ילדיהן תחת השגחתם של בעליהן, ובמשך שבעת ימי האבל חזרו שוב להיות ילדות קטנות. הן בכו, הן התחבקו, ולפעמים, כשחלה הפסקה בזרם המבקרים שבאו לנחם, הן יכלו אפילו לצחוק.

ואז הכתה בה האירוניה שבדבר ודחפה אותה למבוכה עמוקה עוד יותר. היא הבינה שלמרות שהיה זה מותו של אביה שהביא אותן להיות שוב יחד בבית, הן לא יכלו לחוש מעולם חופשיות ורגועות כל כך יחד, אילו הוא היה אתן, עדיין בין החיים. לאחר השבעה, שירה חזרה למשפחתה, אבל מצאה את עצמה כורעת תחת יגונה. צער על מה שהפסידה וצער על מה שמעולם לא היה לה.

עכשיו היא חוזרת לבית החולים כדי להביא לעולם חיים חדשים, אבל את דרכה בפרוזדור היא עושה מתוך מחשבות על מוות ומיתה.

מתוך צירוף מקרים מוזר, גם אחותה הצעירה הייתה שם. היא ילדה בן יום קודם. שירה הובהלה אל חדר הלידה ולפני שהלילה בא אל קיצו היא אחזה בידיה תינוקת מקסימה. בבוקר שלמחרת, העבירו אותה האחיות החייכניות לחדר של אחותה.

לפחות לאמא שלהן תהיה סיבה משמחת לבוא אל בית החולים. אחיזת שני הנכדים החדשים בזרועותיה תעזור הרבה לריפוי הפצע הפתוח שנותר בליבה לאחר מחלתו של בעלה. כעת, היא תוכל לראות את בית החולים בלי לחזור מחדש לתקופת חוסר האונים הנוראה.

אמא שלה חילקה נשיקות, צילמה תמונות, ואז, בעוד שירה ואחותה מניקות את בני הדודות החדשים, היא שלפה מארנקה מעטפה. היה זה מכתב שאביה כתב לפני שנים, ואמא שלהם מצאה אותו כשעברה על הניירת שלו.

"תמיד תהיתי אם יש דבר שעשיתי אי פעם ששינה משהו", היא קראה את מילותיו. "ניסיתי לעשות כל מה שביכולתי למען העם היהודי, אבל האם תרמתי משהו נצחי? כשאני עובר על חיי אני מבין עד כמה צדק אותו רב זקן שאמר 'כשהייתי צעיר רציתי לשנות את העולם. כשהתבגרתי חשבתי שלכל הפחות אוכל להשפיע על המדינה שלי. כשהתבגרתי עוד יותר הבנתי שלכל הפחות אשפיע על בני משפחתי. אבל, כשהזדקנתי הבנתי שחיי יהיו שווים אם אוכל לשנות את עצמי.'

"במשך שנים, ניסיתי להפוך את העולם לטוב יותר. עמדתי ברחובות והחזקתי שלטי מחאה נגד רצח עם. כתבתי מכתבים חריפים למערכת. התווכחתי על סוגיות היום הקריטיות ביותר עם חברים ושכנים. חשבתי שעבודתי למען יהדות ברית המועצות ולמען וצה"ל היא מטרת חיי, שאפתי לבנות עתיד טוב יותר לעמי. אבל טעיתי.

תרומתי לעולם זה היא שלוש בנותיי.

"תרומתי לעולם זה היא שלוש בנותיי, אמהות לעתיד בעמנו. שאיפתי היחידה היא לעזור להן ולהנחותן. ואת זה אוכל לעשות רק אם אדאג לחיות בעצמי חיים של יושר וערכים."

 

אמא שלהן הפסיקה לקרוא כשדמעות זולגות במורד לחייה. שירה הביטה באחיינה הקטן שייקרא בקרוב על שם אביה, ואימצה את בתה קרוב יותר אל ליבה. היא התאמצה לחבר את כותב המכתב המחושב והכן הזה עם הגבר שממנו חששה כל חייה.

האם יכול להיות שכאשר אבא שלה שחרר את המזג החם שלו ואת כעסיו הוא חש חזק ובעל עוצמה, בעוד שהתנהגות אוהבת וחמימה נראתה בעיניו כחולשה? האם הוא חש שגילוי פתוח של רגשותיו בפני בנותיו יהפוך אותו לפגיע יותר ולגברי פחות? איך יתכן שהוא פגע באלה שאותן הוקיר כל כך, בהתפרצויות שהתעוררו מגירוי קל ביותר?

אולי היא לעולם לא תוכל להבין באמת את אביה. אולי היא לעולם לא תדע מדוע הוא התנהג בדרך הזו. אבל באותו רגע היא ידעה מה שתמיד הבינה עמוק בליבה: שאבא שלה העריך את בנותיו יותר מכל דבר אחר בעולם. שירה תמיד ידעה את זה, אבל רק עכשיו היא שמעה את המילים.

*מובא ברשות מתוך Heartbeats, בעריכת שושנה לפון, הוצאת תרגום.