כל חיי שמעתי שמספרים 'סיפורים גדולים מהחיים' על סבתא שלי. סיפורים על כוחות נפש מפתיעים, על מסירות נפש מדהימה. סיפורים על גבורה מרגשת.

רוב הסיפורים הללו התרחשו כשהסבתא שלי נמלטה מביתה בפולין, יחד עם סבא שלי וששת ילדיהם הקטנים. הם ברחו מכוחות ההרס הנאציים שדהרו מזרחה באירופה. לאחר חצייה מוצלחת אל השטח הרוסי הם נעצרו בתור מרגלים פולניים. בסופו של דבר, שלוש בנותיהם הקטנות נפטרו ממחלה, תת תזונה ואפיסת כוחות מוחלטת, בעקבות חודשי הבריחה הרבים.

הם נשלחו למעמקי הגולג הרוסי, שם היו הקור העז, הפחד והדיכוי הדברים היציבים היחידים. סבתא הושלכה לחיי הגהינום יחד עם קבוצה של תלמידי ישיבה (ומעניין שאבא שלי, שעתיד היה להפוך לחתן של הבת שלה, היה אחד מהם) ופליטים יהודיים אחרים של מלחמת העולם השנייה, שהיו כולם אסירים באותו מחנה מעצר. זה קרה בזמן שבו מיליוני רוסים מתו ברעב, ונראה היה שגורל זהה ציפה גם לאותו קהל פליטים מרוט.

אבל סבתא לא השלימה עם זה. איכשהו הצליח מנוע הקסם הזה שגובהו מטר וחצי, להתחנף, לשדל ולרמות את הרשויות, שיתנו לה מנות מזון מוגדלות במיוחד, אשר פשוטו כמשמעו מנעו מאותה קבוצה, בת עשרות רבות של אנשים, לגווע ברעב.

סבא שלי נעצר ונחקר במשך ימים ארוכים. סבתא באה לעזרתו.

באותם ימים, חיי אדם נחשבו חסרי כל ערך; וחיים יהודיים – חסרי ערך מכולם. כל מי שרק נחשד על ביצוע עבירה קטנה שבקטנות, היה מוצא להורג במהירות. בנסיבות האלה נעצר סבא שלי, ונחקר במשך ימים ארוכים. סבתא באה לעזרתו.

איכשהו, היא הצליחה לרכוש כמה בקבוקונים קטנים. כל אחד מהם הכיל מים שנצבעו בצבע שונה. היא הגיעה לבית הכלא שבו הוחזק בעלה ופתחה לבדה במלחמה עולמית של אישה אחת. היא השתמשה בתערובת הייחודית שלה, שכללה אומץ חסר גבולות, אמונה בלתי מוגבלת בא-לוהים, ערמומיות פקחית וחן שיכל למוסס אפילו מבטים קשוחים לרגשנות רכה. היא צעדה הישר לתוך הכלא השמור בקפדנות והודיעה: "שנינו יודעים שעצרת אדם חף מפשע לחלוטין, ובנוסף לכל הוא גם חולה מאוד." היא לא גילתה אפילו מעט מהפחד שבוודאי הרגישה, והמשיכה: "בשמונה בבוקר הוא צריך לקבל שתי כפיות מהתרופה האדומה הזאת ואחריה חצי כפית מהירוקה." תוך התעלמות מכל מחאה שעלתה מהסוהרים היא המשיכה: "ואז, בשתיים בצהריים צריך לחזור על הטיפול. בארבע וחצי..." היא סיכנה את חייה והתמידה בהטרדתה עד שסבא שלי שוחרר בו ביום.

הצלת חיים נוספים

לאחר שחיו חיים נוחים בארה"ב, שם היה סבא רב בית כנסת ושוחט, החליטו הוא וסבתא בשנת 1968 לעלות לארץ, וכך זכיתי לבקר אותם בכל שבת שנייה, כמו גם בחגים ובחופשות.

באחד מביקורי אצל סבתי, פגשתי גבר עדין וגבוה שהגיע לבקר את סבתא. הוא היה מנהל רם דרג באחת מחברות הביטוח המובילות בארץ. שאלתי אותו מאין הוא מכיר את סבתא. הוא אמר לי שכשפלשו הנאצים לעירו, הם פרצו באכזריות לכל בית יהודי וריכזו את כל מי שהצליחו למצוא. הוא עזב את אשתו וילדיו כדי לנסות למצוא להם מקום מסתור, אבל בתוך כל האימה וההיסטריה לא הצליח למצוא אותם שוב.

הוא בילה חודש אחר חודש בבריחה מהנאצים, אבל בסופו של דבר נפל גם הוא לידי המשטרה הרוסית ונשלח לגולג. לאחר חודשים רבים של עבודת כפייה, הוא פגש באסיר חדש שידע לספר ממקור ראשון כיצד הוצאה כל משפחתו להורג.

סבתא שלך נתנה לי חיים חדשים.

"לא היה לי קל לחיות גם לפני שקיבלתי את החדשות האלה", הוא אמר כשהוא מנגב דמעה מלחיו, "אבל אחר כך כבר הרגשתי שאין לי בשביל מה. החלטתי לעזוב את חיי חסרי התוחלת וניסיתי להטביע את עצמי בתעלת השופכין. כשסבתא שלך מצאה אותי, הייתי יותר מת מחי. אני לא יודע מאיפה היה לה כוח. אבל הגברת הקטנה הזאת משתה אותי מהתעלה, ניקתה אותי, האכילה אותי במשך שבועות, ואיכשהו הצליחה לשכנע אותי לחיות."

בשקט, הוא הוציא את ארנקו והראה לי את תמונות ילדיו, נכדיו ואפילו ניניו שנולדו לו ולאשתו השנייה בישראל. "סבתא שלך נתנה לי חיים חדשים."

היעלמותה המסתורית של סבתא

בכל פעם שנשארתי בבית סבא וסבתא, שמתי לב שאחת ליומיים הייתה סבתא יוצאת בבוקר מהדירה ונעלמת בערך לעשר דקות. כששאלתי אותה על כך, היא ענתה, ספק-בצחוק-ספק-ברצינות, "אתה לא צריך לדעת כל דבר. עדיין יש לי כמה סודות שאני מעדיפה לשמור לעצמי." סקרנותי גאתה, והחלטתי לגלות מה הסוד הגדול שלה.

באחד הימים התעוררתי מוקדם מאוד, ומייד לאחר שהיא יצאה מהבית, רצתי לחלון הפונה לרחוב והספקתי לראות אותה יוצאת מהבניין. היא נשאה שקית נייר עד לקצה המדרכה. סבתא פתחה את השקית, שיטחה אותה על האספלט והניחה את תכולתה על הנייר. לחמניה טריה, יוגורט ותרמוס קטן סודרו בקפידה על המפה המאולתרת. ואז, כמו על פי אות, הגיע מעיקול הרחוב יהודי תימני הדוחף עגלת זבל גדולה ומטאטא ישן בידיו. הוא התיישב על המדרכה, חייך אל סבתא ולא הותיר פירור.

סבתא, שלא ממש שלטה בעברית, ניהלה שיחה רצופה עם הזקן, שבלי שום ספק לא הבין יידיש. אבל לבה הגדול של סבתא הצליח להביא עידוד לכל אדם, בכל עת, ולא סבל ממגבלות לשוניות.

סבתא נפטרה בגיל מבוגר, בז' באדר, שהוא יום פטירתו ויום לידתו של משה רבנו.

כל כך מתאים לאישה שחוללה ניסי גאולה ותקווה לשבורי-לב, בכל מקום שאליו הלכה.