נהייתי סבתא.

אירוע כזה היה יכול לעבור אולי בשלום, אלמלא הפך בו זמנית את דיני, בתי בת השנתיים וחצי, לדודה.

ובכן, מבחינתה זה התחיל כמו שאומרים 'ברגל שמאל'.

 

"אמא, נכון אני נשארת היום בבית ולא הולכת לפעוטון?"

"נכון חמודה, אתמול היה לך חום, ואת צריכה להישאר בבית."

"ותכיני לי תה?"

"את רוצה תה?"

"כן."

"טוב, אז אני אכין לך תה."

"ונתפלל ביחד?" העיניים המתוקות נצצו בציפייה ליום שכולו אמא ובת.

"בעזרת ה' גם נתפלל ביחד."

 

ואז קראו לי למהר אל ביתה של בתי הבכורה, מירב, הגיע זמנה ללדת. כן, ידענו שהרגע בוא יבוא – ובקרוב, אבל כמו תמיד, בסופו של דבר הוא הצליח להפתיע אותנו. אין פלא שמשווים את בואו של המשיח ללידה. למרות שאנחנו סובלים ומצפים ומחכים ומתפללים ומייחלים - בסופו של דבר כאשר המשיח יופיע פתאום, נמצא את עצמנו מופתעים ולגמרי לא מוכנים: 'מה, כבר? זהו? משיח?!' (יש!!!)

לא הייתה לי ברירה. בתי הבכורה, מירב, לא יכלה לחכות. התנצלתי בפני דיני הקטנה ובקושי הצלחתי לעמוד מול הבעת האכזבה שלה.

 

"אבל אמא", היא אמרה בהבעה אומללה, "אני חולה, אני צריכה להישאר בבית".

"היית חולה אתמול", דייקתי, "אבל אין ברירה, פתאום אמא צריכה לנסוע לרופא עם מירב, את לא יכולה להישאר בבית לבד, נכון?"

"נכון", היא נאנחה בהשלמה, שתתה את כוס 'תה התנחומים' שבכל זאת הכנו לה, והייתה מוכנה ליציאה.

 

דיני הוצפה בהסברים ארוכים ומבלבלים של בנות המשפחה המארחת על קשרי המשפחולוגיה החדשים ועל מעמדה המיוחד כדודה.

הלידה התמשכה זמן רב מהמצופה, וכשדיני ואחותה רעות חזרו בצהריים מהגן, לא הייתי שם כדי לקבל את פניהן כרגיל. במקומי, חיכתה להן השכנה שאספה אותן לביתה. היום הארוך כל-כך הסתיים מבחינתה של דיני בשעת לילה מאוחרת, בהסברים ארוכים ומבלבלים של בנות המשפחה המארחת על קשרי המשפחולוגיה החדשים ועל מעמדה המיוחד כדודה.

מובן שבזה לא תם העניין. למחרת מיהרתי להוריד מהבוידעם את כל הגרדרובה שלבשה דיני לפני שנתיים וחצי, בצירוף חיתולי בד, סדינים וכל השאר, ולכבס, לכבס, לכבס... אם נוסיף לכל זה את שיחות הטלפון האינסופיות שבאו לאחל מזל טוב להולדת הבת, הנכדה, הנינה ובת הנינה החדשה, את הנסיעות אל בית החולים וחזרה, ואת העובדה שסבתא-אמא (על פי ההגדרה המשפחתית הנוכחית) גם עובדת, מנסה לנהל את הבית ושדיני היא לא בתי היחידה - תוכלו לתאר לעצמכם כמה זמן נשאר פנוי בשביל מערכת יחסים אמא-בת בשבוע שלאחר היום הגדול.

כך קרה, שכאשר נחתה לבסוף מירב בביתה עם האוצר היקר בזרועותיה, נעצה דיני מבט קצר בתינוקת - מבט מלא התפעלות, תמיהה וסלידה גם יחד - ואמרה: "אני לא אוהבת אותה".

"קנאה", הבנתי מייד, ולקחתי על עצמי להתייחס לנקודה.

ביום ששי דיני חזרה עם דף קשר מהפעוטון. "השבוע," כתבה הגננת, "למדנו על המשפחה. הורים, ילדים, סבא וסבתא, הפעם הוספנו גם את המושג דוד ודודה".

 

"או...", אמרתי בהתלהבות, "למדתם מה זה דודה."

"די!" חד, חלק וכמעט בצעקה.

 

נמאס לה, אין ספק!

כשלמבוגרים יש בעיות רגשיות, הם פונים לפסיכולוג, יועץ או תרפיסט. לילדים, לעומת זאת, יש כושר ריפוי עצמי מדהים, הייתי קוראת לזה "אוטותרפיה". דיני שלפה מארגז הצעצועים בובה עם בקבוק, עגלה, שמיכה וכיסוי ראש, והכריזה שהיא אמא-מירב, הבובה היא בת-שבע התינוקת, ואני סבתא-אמא.

לצורך העניין הסכמתי לשתף פעולה. קשרתי את המטפחת לראשה, והמשחק התחיל.

 

"הנה בובה, קחי בקבוקי", דיני ניסתה לתחוב את הבקבוק לפיה של הבובה.

"סבתא-אמא לעזור לי" – הבקבוק בקושי התאים לפיה של הבובה והיה צורך לתקוע אותו בחוזקה, פעולה קשה מדי עבור ילדה בגילה.

 

הבובה אך לגמה מהבקבוק, וכבר הפלא ופלא לכלכה את הטיטול... והבגדים.

 

"אוי, מה עשית... בואי נחליף לך".

 

בדבקות אימהית הוסרו כל בגדיה של הבובה, ובדרך נס שבו בין רגע לניקיונם.

 

"סבתא-אמא, תלבישי לה" – זה נמצא מעבר ליכולתה המוטורית.

"ועכשיו בקבוק".

 

דיני ערסלה את הבובה במשך 5 שניות: "מה...מה קרה, מה את רוצה?" היא המתה לה כמו אמא רחומה. "היא רוצה אותך" (מסקנה נבונה). הבובה הועברה אלי אחר כבוד. חיתול בד על כתף, ודרישה ברורה לעשות לה 'גרפס'.

התברר שהנכדה הפלסטית הזאת תובענית יותר מכל צאצא בשר ודם שהיה לי אי פעם.

ככה זה נמשך כל היום, וביום שלמחרת וגם ביום השלישי.

התברר שהנכדה הפלסטית הזאת תובענית יותר מכל צאצא בשר ודם שהיה לי אי פעם. היא מצצה בלי סוף מהבקבוק, ובהתאם - לכלכה את כל הבגדים מידי שתיים וחצי דקות. כך, מצאתי את עצמי מתפקדת כסבתא במשרה מלאה - מלבישה, דוחפת בקבוקים לפה מערסלת, מרגיעה ומשחררת שיהוקים. הבובה הייתה בידי במשך הארוחות, בכל פעם שדיני המסורה הלכה לשירותים, וכאשר ניסיתי לסדר לנקות או למלא כל מטלה אחרת בבית. ברגע שרק העזתי להניח אותה בצד, או אפילו בעגלה, מייד הייתה דיני פורצת בזעקות שבר אימהיות.

 

"דיני", ניסיתי להתחנן על נפשי, "אני חייבת להכין ארוחת ערב, זה מסוכן לה".

"א-ב-ל בובה-בת-שבע רוצה סב-תא!" בכתה ה'יולדת' הצעירה (נשמע כמו סימפטומים של דיכאון לאחר לידה?)

 

ברגע קריטי זה נכנסה לבית מירב - היולדת האמיתית - היא קלטה במהירות את הסיטואציה והציעה לי להשתמש בקנגורו. רעיון פשוט וגאוני.

בעזרת הקנגורו הצלחתי להכין ארוחת ערב מהירה, ולרגע נטיתי להאמין שהנה-הנה נמצא פתרון הקסמים שיאפשר לי לתפקד כראוי גם כאמא, גם כסבתא אמיתית וגם כסבתא סינתטית. אבל אז, גיליתי למרבה תדהמתי, שבזמן הקצר בו התרוצצתי במטבח, הספיקה משפחתה של דיני להתרחב באופן פלא ונוספו לה תאומים לא זהים - פו ודובי.

 

***

 

דיני כבר לא מקנאה. אני בטוחה. היא אוהבת את בת-שבע האמיתית, מבקשת להחזיק אותה, מלטפת אותה בעדינות – ובעיקר משננת כל התנהגות אימהית שהיא רואה, וממהרת ליישם אותה על הבובות בבית. כך הצטרפו להאכלה מהבקבוק גם הנקות תכופות, צחקוקים וחיבוקים.

ובכל אופן, אם תפגשו גברת כבודה שהולכת ברחוב עם בובה בקנגרו, בעגלת התאומים שהיא דוחפת נחים בשלווה פו ודובי ולצידה פוסעת ילדונת קטנה שראשה מכוסה במטפחת, תדעו שהיא (אני) לא יצאה מדעתה (עדיין). היא פשוט עוזרת לבת הקטנה שלה לטפל בנכדים.

ובאשר למסקנות (אי אפשר בלי מסקנות) - הריני מודיעה ומצהירה בזאת שילדות בנות שנתיים וחצי עדיין אינן בשלות דיין להפוך לאימהות. כך שאם אתם שוקלים להשיא את בנותיכם בגיל מוקדם, אני ממליצה בחום להמתין לכל הפחות עד שהאם לעתיד תלמד להתלבש בעצמה...