רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

רק בן 17 וכבר נוהג?!

י״ב באלול ה׳תשע״ג י״ב באלול ה׳תשע״ג 18/08/2013 | מאת ג'ודי גרוון

מדהים שילדים שעדיין סובלים מפצעי בגרות, ולא זוכרים לסגור את דלת המקרר, נחשבים אחראים מספיק כדי לנהוג – מחוויותיה של אמא ל'נהג חדש'.

במשך שבועות סבלתי מבעיות בריאות מסתוריות ומדאיגות. כרגיל, נתתי דרור לדמיוני והערכתי שנותרו לי ששה חודשים לחיות. מקסימום, שנה. כדי לקבל חוות דעת נוספת, הלכתי אל הרופאה.

"מה מביא אותך לכאן הפעם?" שאלה ד"ר רוזן.

"אני גמורה. לא מסוגלת לישון בלילה. הבטן שלי מתהפכת. יש לי כל הזמן הפרעות עיכול ופרפורי לב. ואני גם לא מצליחה להפסיק לנשוך את השפה התחתונה שלי."

ד"ר רוזן רשמה הכל בשקדנות בתיק שלי.

"המממ..." היא אמרה כשהיא סוקרת שוב את המידע. "יש לך ילדים בגיל ההתבגרות, לא?"

"שניים, ועוד שניים בעקבותיהם."

"האם אחד מהם נוהג?"

"איך ידעת?" ד"ר רוזן אלופה בדיאגנוזות.

"אלה סימפטומים קלאסיים של 'מתבגריטיס רישיונוס נהיגתיס'", היא אמרה. "כשבני העשרה מקבלים רישיון נהיגה, ההורים נבעטים, פשוטו כמשמעו, ממושב הנהג. זה גורם להפרעות רגשיות איומות, ולעתים קרובות מטלטל את הגוף באימה. הרי כולנו יודעים שהצעירים הם נהגים גרועים. אני די בטוחה שזה מה שאת עוברת."

הרופאה צדקה. הסימפטומים האלה הופיעו זמן קצר לאחר שהבכור שלנו קיבל רישיון נהיגה. זה הותיר את בעלי ואותי עם התענוג המשקשק של ישיבה במכונית, בזמן שהבן שלנו מנווט בצורה מסוכנת (לדעתנו) טון וחצי מיניוואן ברחובות העיר.

"יש לזה תרופה?" שאלתי. "אני לא יודעת אם אוכל לעמוד בזה."

"לרוע המזל, מדע הרפואה עדיין לא הגיע לשום פתרון למצב הזה. תלעסי קצת טאמס כדי להרגיע את הבטן, ואת יכולה לקחת גם כדורי הרגעה. בכל אופן, את חייבת לפגוש מנתח פלסטי כדי לבחון אפשרויות שיקום לשפה התחתונה שלך."

יצאתי מהמרפאה עם המרשם והמלצה למנתח פלסטי. אולי כדאי לנצל את זה כבר לעוד כמה שיפוצים בַּפָּנים? ובכל זאת, לא הצלחתי להשתחרר מהתמיהה איך ייתכן שילדים שעדיין סובלים מפצעי בגרות, נחשבים אחראיים מספיק כדי לנהוג. חצי מהילדים האלה לא מסוגלים אפילו לזכור לסגור את דלת המקרר כשהם יוצאים מהמטבח, ובכל זאת, נותנים להם את האחריות הגדולה של נהיגה בכלי רכב ממונע בזמן שהם (בסבירות גבוהה מאוד) מפטפטים בסלולארי שלהם.

אולי בעבר הרחוק, כשהיו צריכים להטות שכם בעבודה קשה לפרנסת הבית, או לעמול בחווה המשפחתית, 17 לא היה צעיר מכדי ללמוד נהיגה. אבל בימינו, כשתפיסת האחריות של הילדים מתמקדת בהעלאת תמונות אישיות לאתר האינטרנט הפרטי שלהם, אני דואגת.

לאחר קבלת הרישיון המיוחל, בשאיפה שארגיש בטוחה מספיק כדי לתת לבן שלנו לנהוג לבד, התחלנו להתאמן בקטן, נסיעות בטוחות לכאורה בשכונה. נשבעתי להישאר רגועה.

"סובב את ההגה שמאלה!" צווחתי, כשהמכונית איימה לקלף את הצבע מהב.מ.וו שלידנו.

"תירגעי אמא! ראיתי אותו!" אמר הבן שלי. "ותפסיקי לנעוץ את הציפורניים בכיסא. את קורעת את הריפוד."

ניסיתי לייצב את הנשימה וציוויתי על השיער שלי להפסיק לנשור, אבל אתם יודעים, לחץ הורס את המערכת. זה נכון במיוחד כשהילד שלך סוחט את דוושת הגז ואת נהדפת בלי שליטה, כמו ברכבת הרים בתחילת הצניחה.

"סע לאט!" צעקתי, למרות שנשאר לו מספיק זמן לבלום לפני הרמזור. האם הוא הבחין באדום?

כשנער מתבגר אומר את זה, אלה המלים הכי מפחידות בשפה העברית.

"אמא! אני יודע מה שאני עושה!"

כשנער מתבגר אומר את זה, אלה המילים הכי מפחידות.

בתמרור עצור לפני הצומת זחלנו באיטיות, ונתנו לנהג אחר לעקוף אותנו בחוצפה ולצפור בצופר שלו. "תתעלם מהמגעילים האלה שצופרים ומנסים להגיד לך מה לעשות," יעצתי בשקט. "פשוט תמשיך לנהוג כמו שאתה יודע שצריך ונכון לנהוג. סובב ת'הגה ימינה אתה הולך להתנגש במכונית הזאת!"

"אני לא הולך להתנגש במכונית הזאת! אבל אם תהיה לי תאונה, זה רק בגלל שכל הצרחות וההתנשמויות שלך עוד מעט יעשו לי התקף לב!"

אם יש משהו שאני שונאת, זה כשאחד הילדים שלי צודק ואני טועה. לא בכוונה התנשמתי באימה בערך כל שלוש שניות. זה לא נשמע כל כך טוב, אז נשבעתי להשתדל לשמור על השפיות. אולי בכל זאת כדורי ההרגעה ההם לא היו רעיון גרוע כל כך. מצד שני, היו כמה רווחים נלווים לסיטואציה שלי. למשל, בשיעורי ההתעמלות המורה תמיד אומרת לי לשמור על שרירי בטן מכווצים. זה קורה מעצמו כשהבן שלי על ההגה. למעשה, אם השרירים יתכווצו עוד טיפה הם יהפכו לשרירי פלדה.

בסופו של דבר, השלמנו סיבוב של כמה קילומטרים בעיר שלנו, ובני עשה עבודה טובה בכניסה לחניון. לא דווח על נפגעים.

בבית שלפתי כדור נגד מיגרנה וזחלתי למיטה להתאוששות. נראה לי שהחודש הקרוב יהיה החוויה הכי קשה בחיים שלי.

בלי להירתע מהפרנויה שלי, הבן שלי ביקש שוב להתאמן בנהיגה ביחד למחרת. הפעם, הילדים רצו להצטרף אלינו. זאת נראתה להם הרפתקה מוצלחת יותר מריקון המקפיא, וחיפוש ארטיקים שמסתתרים מאחורי חבילות ישנות של אפונה ותירס. לא מספיק שהבן שלי מסכן את החיים שלו ושלי; עכשיו גם האחים שלו רוצים להצטרף לחוויה. כולם עלו על המכונית, כולל הכלב. הוא שונא להישאר מחוץ לעניינים.

ההרפתקה שלנו התחילה ביציאה מהחניון, תמרון מסובך כי הרחוב שלנו צר ומכוניות חונות גוזלות מרחב יקר מעברו השני של הכביש. באמת, במלוא הכנות, ניסיתי לסתום את הפה ולמעט ככל האפשר בתרומת אפקטים קוליים של סרט אימה. הצלחתי להחזיק מעמד בערך שמונה שניות.

"חכה! אתה ברוורס! אתה צריך לסובב את ההגה שמאלה כדי לפנות ימינה!" אני לא ממש יודעת מה מרגישים כשיש אולקוס, אבל אין לי ספק שהתחלתי באותו רגע לפתח אחד כזה. הציפורניים שלי מצאו את השקעים המוכרים שלהם בכיסוי המושב, וננעצו שם לבלי היפרד. במושב האחורי, הבן הקטן שלי קלט שזאת לא סתם מכונית ישנה שנוסעת בלי מטרה: זה הולך להיות מסע של מתח ואקשן בלי מטרה.

"יאללה, תצמיד את הגז לרצפה!" הוא עודד את אחיו, כשאני זורקת לעברו מבט מאיים. באותו רגע, נשבעתי שהוא לא ינהג לפני גיל 32.

"אמא, יש לך ביטוח צד ג'?" שאל בני השני, טיפוס זהיר בטבעו.

הבת נשארה שקטה בצורה מאוד לא אופיינית במושב האחורי, בעוד שהכלב, שחש בסכנה, התחיל להזיל ריר.

"אמא, מתי נוכל לעלות על הכביש המהיר?" שאל אותי הנהג המתחיל שלי, כשהוא מוביל אותנו במהירות לעבר צומת ראשית.

"תתחיל לפנות עכשיו!" התנשפתי, משוכנעת שאף אחד מהנהגים האחרים בכביש אינו מודע לקיומנו.

"איזה כייף!" אמר הקטן. "כשאני אנהג אני אסע הרבה יותר מהר."

הבן שלי ניווט אותנו לקניון די מרוחק מביתנו, מתמרן סביב רמפה צרה ומעגלית וחונה בדיוק בין שני קווי החנייה שלו. כולנו התפעלנו מהביצוע. המשימה הושלמה, חזרנו הביתה.

תרגול הנהיגה הזה גם לימד אותי משהו: לאור העובדה שאצטרך לעבור את החוויה הזאת עוד כמה פעמים – אני חייבת לחזק את העצבים המרוטים שלי. נראה לי שגלשני רוח, קפיצות באנג'י ופעילויות נמרצות אחרות באותו סגנון יצליחו לעשות את זה. ועד אז, אני בטח אזכה גם בשרירי פלדה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן