בצעירותי, לא היו ביהדות הרבה דברים שאהבתי, או למען האמת, אפילו חיבבתי. פסח היה מעצבן (ארבע הקושיות לא היו ההצגה היחידה שלא מצאה חן בעיני), ועדיף שלא אפתח את הפה על יום כיפור (מישהו אמר "הרעבה חסרת משמעות"?).

אבא שלי גרם לי להפסיד משחקי כדור-רגל ואירועים נוספים עבור משהו שהוא כינה "שבת עם המשפחה", אז אתם יכולים לנחש טוב מאוד מה הייתה דעתי על היהדות כשהגעתי לגיל 16. שנאתי אותה!

אבל היה דבר יהודי אחד שאליו התחברתי מאז שהייתי ילד: חנוכה. תמיד אהבתי את החג הזה ולמעשה, היה זה חנוכה שככל הנראה הציל אותי מלוותר לגמרי על השורשים שלי.

כילד, הבית שלי לא היה מקום מומלץ לשהות בו בחגים. בכל חג שהוא. תמיד היה שם המון לחץ לעשות את "החג המושלם", עד שבסוף היום כולם יצאו מאוד מתוחים ומאוכזבים.

אבא שלי תמיד היה לחוץ במיוחד סביב ראש השנה, אבל הייתה לו סיבה מוצדקת. היה קשה לנסות לארגן חמישה ילדים קטנים לתוך מכונית, כדי שכולנו נצליח להגיע בזמן לסעודת החג עם המשפחה המורחבת. מכיוון שתמיד איחרנו (למישהו אבדה נעל או שהשיער לא עמד כמו שצריך), תמיד הכנסנו את השנה בצורה שהייתה, אהמ... בואו נגיד "לא כל כך חגיגית". יום כיפור היה אותה סיטואציה: חג אחר, אבל בתוספת "הקלף החזק" של הצום.

אבל חנוכה היה שונה. אולי בגלל שלאבא שלי יצא הקיטור אחרי כל המתח של החגים הגדולים, או אולי משום שלאף אחד לא היו ציפיות גדולות לעשות "חנוכה בלתי נשכח", או אולי כי לאף אחד לא היה איכפת במיוחד. אני לא יודע. תהיה הסיבה אשר תהיה, חנוכה היה רגוע ואפילו כייף.

וזה לא היה בגלל דמי החנוכה והמתנות. תאמינו לי, כשצריך לקנות לחמישה ילדים... לא היו שם הרבה מתנות.

כילד, לחנוכה הייתה עלי הרבה השפעה מכיוון ש... – אומר את האמת – חנוכה היא סיפור מלחמה מוצלח באמת. חנוכה ליהודים זה משהו כמו יום הפלישה לנורמנדי. אבא שלי היה טייס בעל עיטורי כבוד על השתתפותו במלחמת העולם, ואני גדלתי על סיפורי המלחמה שלו. הם שבו אותי. הקרבות, הגבורה, ההתגברות על הנסיבות הקשות, ההשלמה המוצלחת של המשימה הבלתי אפשרית – אבא שלי עשה את כל זה. אבל הוא עשה זאת כחלק מצבא בעלות הברית של מערב אירופה.

חנוכה סיפר איך הצבא היהודי, נגד כל הסיכויים, הוציא את המיץ ליוונים. בסיפור חנוכה היה כל מה שהיה בסיפורי המלחמה של אבא: קרבות, גבורה, התגברות על נסיבות קשות, והשלמה מוצלחת של משימות בלתי אפשריות.

עכשיו, כאדם בוגר, אני מוצא בסיפור החנוכה עומק נוסף: זהו סיפור על המלחמות האישיות שלי.

אבל לחנוכה היה עוד משהו: היה שם אלוקים. לא רק שסיפור חנוכה נתן לי כילד רגש גאווה, ואפילו סיפק לי שושלת "קשוחה". חנוכה גם לימד אותי מה שאמא שלי אמרה לי כל הזמן: אתה תמיד יכול לסמוך על האלוקים שידאג לך.

מדי לילה, אחרי שהדלקנו את החנוכייה, היינו שרים את שירי החג ואני תמיד מתרגש עד דמעות כשהייתי חושב על הנס שקרה ליהודים. המחשבה על אלוקים, שבמילה אחת יכול לשבור את חרב האויב ולנצח אותו בשבילנו, הממה אותי. נכנס לי לראש אז, שלבד אנחנו חסרי אונים, פגיעים, שאפשר לנצח אותנו; אבל עם עזרת האלוקים אנחנו יכולים לעשות הכל, להתגבר על הכל, להשיג הכל. אפילו כשאנחנו מאמינים שאנחנו לא מסוגלים.

עכשיו, כאשר אני אדם בוגר ושומר-מצוות, אני מוצא בסיפור החנוכה עומק נוסף. זה עדיין סיפור מלחמה נפלא, אבל כעת אני מבין שזהו סיפור על המלחמות האישיות שלי: ראשית נגד היהדות כשהתבגרתי, וכעת, המאבק הנוכחי שלי לשמור על המסורת היהודית בתוך משפחתי.

בצעירותי הייתי מוקף בעולם המערבי, עולם שעודד אותי מכל צד להיטמע בתרבות הכללית. לא הייתי יהודה המכבי. למעשה הייתי בדיוק ההיפך – הייתי בעצמי די קרוב ל"יווני", ועודדתי את עצמי להיטמע ככל יכולתי.

אבל בדיוק כמו עם המכבים, האלוקים הציל אותי מלאבד לגמרי את שורשיי. הסיכויים שזה יקרה היו אפסיים: כל תרבות המערב, מול אלוקים שמציל נשמה יהודית אחת. הקב"ה היה צריך להיכנס עם משהו טוב, משהו עוצמתי. וזה מה שהוא עשה. הוא נתן לי חג שממנו יכולתי ליהנות, משהו מסורתי שיכולתי להיצמד אליו. הוא נתן לי את חנוכה.

זה איפשר לי להגיד, "טוב, אולי אני לא אזרוק את כל העסק של המסורת היהודית הזאת כרגע. אולי זה בסדר להיות דתי – טיפ טיפה". בסוף, כמו בסיפור חנוכה, ה' ניצח. הזיקה שלי למסורת התגברה.

בכל אופן, כשאתה מתחיל להתקרב לשורשים בשנות ה-30 שלך, אתה מוצא את עצמך עומד מול קרבות קשים למדי – נגד עצמך, נגד החברה, ואפילו נגד כמה בני משפחה בעלי כוונות טובות – על מנת לשמור על המסורת היהודית בחייך ובחיי משפחתך. לפעמים נראה שהקרבות אבודים מראש ושהאויבים רבים מכדי שניתן יהיה להחזיק מעמד.

אבל, מול כל זה, הבנתי שאנחנו חייבים לנצח במלחמה הזאת, משום שאשתי ואני, ושתי בנותינו הקטנות, מהווים את הקשר האמיתי למסורת שלנו בשתי המשפחות. אנחנו קו ההגנה האחרון.

אז בזמנים קשים, אני חושב על סיפור החנוכה ונזכר שהאלוקים יכול לעזור לנו להתגבר על כל דבר, שהוא יכול לעזור לנו להציל את אור המסורת בחיינו, בדיוק כפי שעזר למכבים לפני שנים רבות כל כך. עיניי עדיין מתמלאות דמעות כשאני חושב על המהלך ההיסטורי הפלאי של עמנו.

חנוכה מזכיר לי שאלוקים תמיד עומד מאחורינו, ושאם רק נאפשר לו לעזור לנו להילחם את מלחמותינו – יהיו אשר יהיו – מילתו אכן תשבור את חרב אויבינו. אולי זו התזכורת העוצמתית הזאת של אהבת האלוקים כלפינו, שהופכת את חנוכה לחג האהוב עלי ביותר. ואולי זה המסר העוצמתי של אהבת האלוקים כלפינו, ששמר עליי מלנטוש את המסורת במשך כל השנים בהן הייתי רחוק ממנה.