כבר בפעם הראשונה שבה נכנסתי למשרדו הלם באפי ריח סיגריות כבד. מצמצתי בעיני, שלפתי ממחטה ועברתי לנשימה זהירה מהפה. שוחחנו, והוא הוציא מכיסו כבדרך אגב קופסת סיגריות והשתעשע בה. עיני עקבו בדאגה אחר תנועות ידיו. "רק שלא ידליק" הרהרתי, בעודי מציג את עצמי ואת ציפיותיי. אצבעותיו שלפו סיגריה והגישו אותה אל פיו.

"יפריע לך אם אעשן?" שאל.

מועמד לעבודה, באמצע ראיון במשרדו של הבוס – מה הייתי אמור לענות?

"כן, אני מאוד רגיש לריח של סיגריות", בחרתי בכל זאת להשיב בכנות.

הוא העביר לידי מספר תיקיות, ביקש שאעיין בפרויקטים קודמים של החברה, ויצא לעשן בחצר.

הרגישות שלי לריח סיגריות לא מנעה ממנו לקבל אותי לעבודה, גם לא העובדה שהייתי צעיר וחסר ניסיון. לאט ובעקביות הכניס אותי למקצוע, שיתף אותי בהתלבטויות, העמיד בפני אתגרים, עד שהפכתי לציר מרכזי בחברה אותה ניהל.

החברה שהקים בעשר אצבעותיו, הייתה למעשה עסק משפחתי קטן שהעסיק מספר עובדים נוספים. באחת מתקופות השפל של החברה, הצעתי לו לפנות לייעוץ עסקי. הוא הביט בי במבט שקול ואמר מדודות: "אני יודע מה תהיה העצה הראשונה שלהם – להוציא מהעסק את בני המשפחה. אבל בשבילם הקמתי את העסק אז זה ממש לא שייך. אחר כך הם יגידו לי לפטר את מרינה, ולאן היא תלך?"

הצעתי לו לפנות לייעוץ עסקי. הוא הביט בי במבט שקול ואמר מדודות: "אני יודע מה תהיה העצה הראשונה שלהם!"

את ההמשך שנינו הבנו. חלק ניכר מהעובדים נבחרו דווקא משום שהגיעו ממשפחות ברוכות ילדים או בעלות קשיים כלכליים. ומרינה – היא אמנם הייתה אישה אינטליגנטית, אבל כמו שאומרים 'לא 100%'. היא מלאה תפקידים טכניים שונים בחברה, ובין לבין הטיפה מוסר עצבני לכולם. כן, גם לבוס.

עבדנו יחד קרוב לעשר שנים. במהלכן יצא לנו לשוחח המון, לנסוע יחד מרחקים ארוכים כדי למסור הרצאות או להיפגש עם בעלי פונקציות שונים. בדרך היינו עוצרים למנוחה קצרה. אני הייתי אוכל משהו, הוא היה מתרחק מהרכב ומעשן. "אני יכול לוותר על אוכל", הוא היה אומר, "אם יש לי סיגריה, זה בסדר".

"לא חבל?" הייתי שואל.

"שטויות", הוא היה עונה, אין שום הוכחה שהעישון מזיק לבריאות.

"והסטטיסטיקה?"

"היא רק סטטיסטיקה."

מבחינה תיאורטית הוא צדק – הסטטיסטיקה יכולה לקבוע רק מהם הסיכויים ש..., אבל בשום פנים ואופן לא לחזות את עתידו של הפרט. תמיד צצים ועולים סיפורים על קשישים בני מאה שמעשנים כבר 90 שנה, ומשוכנעים שהמתכון לחיים ארוכים ובריאים הוא חפיסת סיגריות ליום, כוס יין בצהריים וקפה על הבוקר. ואלו שמתים בקוצר ימים ושנים – מי יודע אם לא היו מתים באותו גיל גם בלי הסיגריות...

בַּפגישות, אם היה מאן דהוא שולף סיגריה, הוא מייד היה אומר – "בבקשה לא לעשן. זה מאוד מפריע לגל." וחוסך ממני את ההתפתלות הבלתי נעימה.

"הילדים שלך צריכים אבא", אמרתי לו כשבנו הקטן עלה לכיתה א'.

הוא חייך: "קראתי שבמשך שנים חשדו בהורים שריאותיהם של ילדיהם שחורות בגלל שהם מעשנים לידם. בסוף הסתבר שהן השחירו מהחצילים שהאמהות שרפו לסלט".

לך תתווכח. הוא היה אחד האנשים המשכילים ביותר שהכרתי. הוא שלט בהיסטוריה, פילוסופיה ומדעים שונים. תמיד שפע רעיונות אותם היינו מעבדים יחד ומנסים להביא לידי מימוש.

השנים שעבדנו יחד קרבו אותי אל המשפחה כולה. לאשתו היה תפקיד קבוע בחברה, בתו הגדולה השתתפה בחלק מהפרויקטים, וכך גם שניים מבניו. הצעירים יותר היו מלווים אותו מדי פעם, וכך הכרתי גם אותם.

"מה שלום המשפוחה", שאלתי, והוא סיפר בגאווה על נכד ראשון, שירותו הצבאי של בנו השני, והקטן שבעוד שנה וחצי כבר בר-מצווה – "מי היה מאמין?"

החורף היה קשה במיוחד. אשתו חלתה בשפעת שהסתבכה לדלקת ריאות והתקשתה 'לחזור לעצמה'. באביב הם ניגשו יחד לבדיקות מקיפות. שיקוף ריאה, אקו, א.ק.ג. – אצלה נמצאו אי אילו שינויים.

"תחזרי לכאן בעוד כמה חודשים למעקב, ואתה, אצלך הכל בסדר גמור!" – אמר הרופא ובדבריו תרם חיזוק נוסף לתיאוריה, ומסמר נוסף לארון המתים.

בעשר בבוקר הוא התקשר להשאיר הוראות עבודה:

"אני יוצא לכמה סידורים".

"משהו מיוחד?"

"לא, להכניס את הרכב למוסך, קצת קניות... לקחתי את הפלאפון שהמספר שלו נגמר ב-5".

ב-5:00 בערב התקשרה אלי בתו הבכורה: "הלוויה של אבא בעוד שעתיים".

דום לב. פתאום, באמצע הסידורים. פתאום, באמצע החיים.

ברוך דיין האמת.

הלוויה הייתה שקטה. א-ל מלא רחמים, ריח כבד של עפר תחוח, קדיש יתום, ילד שבשנה הבאה יכנס למצוות בלי אבא, כמה דמעות ועיניים קרועות לרווחה במבט תוהה ומופתע: "זהו? זה כל האדם?"

עוד מספר לסטטיסטיקה – לא הוכחה.