את הסיפור (האמיתי) הבא שמעתי מהבן שלי, שלומד בישיבה-קטנה ירושלמית (בתנאי פנימייה) - המקבילה הדתית לכיתות ט'-יא' בחינוך הכללי.

 

"עזוב אותי, למה שאני אצא אתכם, לא בא לי להסתבך עם המשגיח."

 

"ממה אתה מפחד. כולם יוצאים וכלום לא קורה."

"אני לא מפחד, אבל אתה יודע שאני טיפוס שלא מחפש לשבור מסגרות."

"תפסיק לדבר שטויות. תכל'ס, בסוף תראה איך שתהנה. בוא רק הפעם, ותחליט בעצמך אם זה שווה או לא."

 

יהודה חשב על הדברים. זה נכון, בכל ליל שישי שני החברים שלו מהחדר יוצאים, ובינתיים, כלום לא קרה. אף אחד, אף פעם, לא תפס אותם.

 

***

 

 

"זה לא יתכן!" אמר המשגיח, "כבר לא מדובר בבחור אחד או שניים, זאת כבר ממש תופעה. כל ליל שישי, חצי מהמיטות של שיעור ב' (כיתה י') נשארות ריקות כל הלילה. אני מבקש ממך שתדאג לשים לזה סוף!"

 

"זאת באמת בעיה, לך תדע לאן הם הולכים. ירושלים לא כל-כך קטנה."

"אני יודע. אבל מה נוכל להגיד להורים שסומכים עלינו ונותנים לנו את האחריות לשמור על הבנים שלהם? שאנחנו לא מצליחים להשתלט? שהבחורים עושים מה שמתחשק להם? שהם בורחים בכל ליל שישי ויודעים שלא כל כך ירגישו כי ביום שישי יש יותר זמן לנוח?"

"שאני אצא עם הג'יפ?"

"כן, תכין קודם רשימה של מקומות שאליהם סביר להניח שהם יוצאים, ותבוא להראות לי לפני שאתה יוצא לדרך."

 

בלילה, שעה אחרי "כיבוי אורות", כשאב הבית עזב את מסדרונות הפנימייה וחזר לדירה שלו, התחילה הנהירה החוצה, והפעם, גם יהודה היה בין היוצאים. אב הבית נכנס הביתה, ישב ללמוד משהו עד לחצות, אמר שלום לאישה ועלה על הג'יפ.

 

***

 

אני מנסה לתאר לעצמי מה הייתה אמא שלי עושה אילו הייתה מגלה באמצע הלילה שאני לא במיטה. דבר ראשון כמובן, סבב טלפונים לחברות הכי טובות שלי, ואז, היה מתברר לה שאני לא היחידה שנעלמה מהבית, ועוד יותר גרוע, שזה לא הלילה הראשון שזה קורה.

מה אז? היסטריה! משטרה לא אמורה לעזור במקרים כאלה. איפה להתחיל לחפש. על מה לחשוב. מה יהיה?!!! מצד אחד, אם זה לא הלילה הראשון, אז סביר להניח שבאיזשהו שלב אני אחזור הביתה, ואז היא תוכל (אולי) לברר את העניינים. ומצד שני – מי יודע מה קורה בינתיים?

יכול להיות שהאמהות היו מכנסות מועצת מלחמה לילית. אולי האבות היו יוצאים ברכבים שלהם לחפש את הבורחות – על חוף הים? בדיסקוטק? בפאב? איפה?!

 

***

 

התחנה הראשונה הייתה בכותל. מספר דמויות ישבו על הקרקע ואמרו "תיקון חצות". אב הבית הצליח לזהות ביניהם שני בחורים מוכרים. הם אפילו לא הרגישו כשהוא נכנס לרחבה, וגם לא כשיצא ממנה. השמות נכתבו בפנקס.

משם המשיך הג'יפ לעבר שורת בתי כנסת הפזורים בסמטאות בית ישראל ושכונת הבוכרים.

יהודה סיים את אמירת תיקון החצות, וניגש לשלוף גמרא מאחד ממדפי הספרים. רעש של רכב נשמע והחברים שלו נמוגו בין רגע. קצת מאוחר מדי ניסה גם הוא לברוח עמוק יותר אל בית הכנסת, אבל בזוית העין הספיק לקלוט דמות מציצה מחלון הג'יפ הכהה.

 

"אוף, ידעתי שזה מה שיקרה בסוף! אם אני ראיתי אותו הוא על-בטוח ראה אותי. טוב, אין מה לעשות, חבל על הזמן, לפחות שאני אנצל את הלילה כמו שצריך."

 

הוא חזר אל ארון הספרים, שלף את הגמרא, והתחיל ללמוד במרץ – עד לאור הבוקר.

 

***

 

השיחה עם המשגיח למחרת לא הייתה נעימה. אבל בסופה הבין יהודה שלימוד לילי כזה, גם אם הוא פורה במיוחד, לא יכול להיעשות בלי קבלת רשות ממי שמונה על ידי הוריו להיות האחראי עליו, ועל שלומו.

ובכל זאת, אין מה לומר, כמה טוב כשאלו הם המעשים הרעים של הבן שלי...