רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

מתאבלים על זיכרון אבוד

ל׳ בתשרי ה׳תשס״ז ל׳ בתשרי ה׳תשס״ז 22/10/2006 | מאת לורי אסס

סבי מת מאלצהיימר, מחלה שכרסמה במוחו כמו עכברוש.

כשמת סבי, הוא כבר היה בחזקת נעדר 14 שנים, שברובן לא שמענו ממנו, והיה די ברור שהוא שכח אותנו.

הוא לא נעדר בגופו. הוא היה שם, במטבח של סבתא שלי, עם הקירות המכוסים טפט חום, גבו מופנה לטלוויזיה קטנה ולשקית ענקית של בייגלה. גבו התכופף, עפעפיו נשמטו, פיו צנח. הוא היה נרדם תוך כדי הארוחה. סבא שלי היה חולה אלצהיימר.

בלוויה של סבא, דיבר אחי על מה שזכר. הוא דיבר בשם כולנו, כל הנכדים שישבו יחד בשורה הראשונה, כתף אל כתף. באותם רגעים חשנו כמה חמה ומאוחדת המשפחה שלנו, יותר מתמיד.

וזה מה שנאמר: סבא שלנו, תמיד ניסה לשמור על "שלום בית" במשפחה. הוא מעולם לא אמר "לא", כי הוא שנא עימותים. במקום זאת הוא אמר "נראה". כשהנכדים היו מתווכחים, סבתא שלי תמיד היתה אומרת: "תפסיקו לריב. אתם מרגיזים את סבא."

הוא היה אחד החיילים ששחררו את מחנה הריכוז דכאו, והוא הגניב איתו מצלמה. הוא צילם תמונות רבות שתלויות כיום על קירותיהם של מוזיאונים, כראיה לזוועות שעשו הנאצים. הוא היה רופא שיניים בצבא ארה"ב, ומאוחר יותר רופא שיניים בברוקלין.

וזה מה שלא נאמר בלוויה: שהמחלה קרעה את הזכרונות הקרובים שלו, ויחד עם זאת לא פגעה במנגנון ההכחשה שלו. כשדודי הרופא ישב ליד סבי בשנים המוקדמות של המחלה ושאל אותו: "אתה יודע מי אני?" סבי ענה: "בוודאי". כשדודי בחן אותו ושאל: "איך קוראים לי?" ענה לו סבי בגיחוך משהו כמו: "נו, אל תגזים".

הוא הביט באחיות שסייעו לסבתא שלי לטפל בו במשך יום שלם, וביום שלפניו, והיה כל כך המום מנוכחותן בביתו שהתחיל להכות בהן באגרופים, עד שהמשטרה הגיעה בעקבות קריאתו של אחד השכנים. סבי היה צריך להגן על משפחתו מפני פלישתם של פורצים לבית.

זכרונות המלחמה שרדו במשך זמן מה. גם הנשיקות. ומשחקי ה"מסירוֹת" יותר מכל השאר.

זכרונות המלחמה שרדו במשך זמן מה. גם הנשיקות. ומשחקי ה"מסירוֹת" יותר מכל השאר.

אחרי הלוויה, החלפתי עם בני-הדודים שלי זיכרונות כמו שמחליפים קלפים של שחקני כדורגל או זמרים. זכרנו אותו עומד ליד הארון ומושיט לנו ממתק מהמחבוא הסודי שלו. זכרנו מברשות שיניים עם משחה מרוחה מראש. זכרנו איך ישב על החוף וניגב את החול מכפות רגלינו בטלק. זכרנו אותו בסדרי פסח, שר ומכה בשולחן ורוחו מרוממת. זכרנו אותו מלטף את פנינו וקורא לנו "בובה".

זכרתי איך ישבתי לידו בבית הכנסת בפורים, כשהייתי מצוננת, והוא הושיט לי את הממחטה שלו, ואיך בכתה ד' השאיל לי אפודה כתומה עם כפתורים, להרצאה על סיפורי חיים שהכנתי בשיעור חברה.

כשמצבו התדרדר, אני זוכרת שברחתי מהבית בצרחות, כאילו הוא מכשפה והבית רדוף רוחות. יכולתי רק לדמיין מה חשבה בת הדודה הצעירה ביותר שלי. היא לא הכירה אותו לפני שהמחלה כירסמה במוחו כמו עכברוש. היא לא הכירה אותו כשעוד שיחק איתנו כדורסל בשכונה והפך נקניקיות על הגריל בחצר האחורית.

ישבנו בבית שבעה, והתאבלנו על בעל, אב וסבא. התאבלנו על שנים אבודות, שבהן לא יכול היה להעניק לנו זכרונות חדשים, בשל ההתדרדרות שחלה במצבו. התאבלנו על הזכרונות שלנו ממנו שהלכו ודהו ונשחקו עם הגיל. ואולי יותר מכול, התאבלנו על הזכרון שלו שמת. על כך ששכח אותנו.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן