לפני חמש שנים, כשעברתי לגור בתקוע, היה בדירה כיסא בעל רגליים ארוכות ומשענת גבוהה, שבעלת הדירה השאירה אחריה. הוא היה מאוד לא נוח, כך שהוצאתי אותו אל הגינה.

בראש השנה חזרתי הביתה מוקדם. לא התאים לי להיות בבית הכנסת כל היום. נרדמתי, ואז נשמעה דפיקה בדלת. עמדה שם אשה שלא הכרתי. היא הייתה צעירה, שערה שחור ומתולתל, והיו לה שלושה ילדים, כולם בני פחות משש.

היא אמרה: "אני לא רוצה להפריע, אני חדשה כאן. את יכולה להגיד לי מאיפה הכיסא הזה?"

"בעלת הבית השאירה אותו כאן", עניתי.

"אני מקווה שזו לא חוצפה…", היא אמרה, "אבל אני חושבת שהכיסא הזה שלי".

קראו לה טניה, והיא סיפרה לי את סיפורו של הכיסא – הוא עמד בחדר האוכל בבית משפחתה בדרום אפריקה, כשהייתה קטנה. הם עלו לארץ ב-1977, והכיסא יחד איתם. עם הגיעם ארצה, היא צבעה אותו בצבע ירוק ושמה אותו בחדרה. ואז הם חזרו לדרום אפריקה שם אמה שלה מתה מסרטן השד, וכעת היא חזרה לישראל, והכיסא הזה נראה כמו הכיסא שלה.

יצאנו החוצה. היא הרימה את הכיסא והפכה אותו. "את רואה, הוא היה פעם ורוד, ועכשיו הוא ירוק. צבעתי אותו בירוק כששמתי אותו בחדר שלי."

היא הסתכלה עליו. היא התיישבה עליו.

"הכיסא הזה מלא זכרונות בשבילי."

"אני מבינה," אמרתי, "את יכולה לקחת אותו".

"אני אבוא לקחת אותו אחרי ראש השנה", והיא אכן עשתה זאת.

לפעמים, בעלות על משהו היא יותר עניין של אהבה מאשר של רכישה חוקית.

אולי נראה מוזר שדבר כזה יקרה בראש השנה. אבל, ככל שחשבתי יותר על העניין, כך חדרה לראשי ההכרה שראש השנה עוסק בהחזרת דברים למקומם, למקורם. לטניה הייתה זכות על הכיסא. הכיסא יהיה תמיד יקר בעיניה, משום שהוא יחבר אותה אל אמה, אל ילדותה, ואל בית ילדותה. גם אם תצבע אותו שוב, או תקלף אותו מצבעו, היא תעשה זאת באהבה. כך עושה גם ה', כשהוא שופט אותנו. הוא עושה זאת באהבה, משום שהוא רוצה שנמצא את מקומנו האמיתי בעולם. מקום שקרוב למקור.

טניה אימצה את הכיסא אליה באהבה, משום שהכיסא אמר לה שגם אם חצתה אוקיינוסים, גם אם אמה נפטרה, חלק ממנה היה עדיין מעוגן כאן.

ראש השנה הוא הזמן לראות מה נמצא מתחת לרבדי האישיוּת, לצבעים שבהם אנו צובעים את עצמנו. זה הזמן לראות את מהותנו האלוקית.

אלוקים הוא ביתנו, והוא מושך אותנו קרוב אליו, אבל אנו מתנגדים. קשה לנו לראות בו את ביתנו, כשיש לנו סביבנו חדרים יפים כל כך, עם שטיח מקיר לקיר וכריות קטיפה.

אבל כולנו נמצאים באותו תהליך, של מציאת הדרך הביתה אל ה', אל העם היהודי, אל ישראל. אלוקים קורא לנו לבוא הביתה. זהו קול השופר, קול השבירה. כשאנו שבורים, זהו הזמן שבו אנו זקוקים לאלוקים ומכירים בו כביתנו האמיתי.

אחרי שבני בן ה-13, קובי, נרצח לפני מספר שנים, העולם היפה לא משך אותי כל כך. העולם לא היה כל כך נוח עבורי. הייתי זקוקה לעולם גדול יותר, כזה שיכלול את ה' ואת קובי.

ראש השנה עוסק בהשבת דברים אל מקורם, בשיבה לטוהר עמוק יותר. אלוקים הוא הכתובת האולטימטיבית, הבעלים האמיתי, מקום מושבה של הווייתנו. ראש השנה הוא הזמן לראות מה נמצא מתחת לרבדי האישיוּת, לצבעים שבהם אנו צובעים את עצמנו. זה הזמן לראות את מהותנו האלוקית. זה הזמן שבו על האישיות שלנו, האני היומיומי שלנו, להשתתק - כדי שנשמתנו תוכל לדבר.