סיפור מסוים בתורה, בספר בראשית, הטריד אותי מאז ומעולם: כשיוסף ויעקב נפגשו בפעם הראשונה לאחר 22 שנות פירוד, יוסף (שכבר היה משנה למלך מצרים) נופל על צווארו של אביו ובוכה, בעוד שיעקב, שעד לא מזמן האמין שבנו מת, אומר קריאת שמע (בראשית מ"ו, כ"ט)! לא נשיקות, לא חיבוקים, לא: "אני כל כך שמח לראות אותך חי"… יעקב משבח את האלוקים.

אני מבינה היטב את רצונו של יעקב להראות את הכרת הטובה שיש לו כלפי בוראו שהשיב לו את בנו האבוד, אבל זה לא היה יכול לחכות עוד רגע?!

מאז התפרצות הטרור מלפני כמה שנים, אני (כמו הורים רבים) דואגת מאוד לבני שנע ברחבי הארץ. בפעם הראשונה שהכיתה של הבן שלי יצאה לטיול-בית-ספר, מצאתי את עצמי יושבת ובוכה. במשך השנים נרגעתי. השתדלתי לחזק את ביטחוני באלוקים, ולהבדיל - את אמוני כלפי מלווי הנשק וסידורי הבטיחות הבית-ספריים. אני כבר לא נכנסת להיסטריה בכל פעם שאני צריכה לחתום על אישור השתתפות.

עם כל זאת, מה שאני עושה בכל פעם שהוא חוזר הביתה בריא ושלם (אם כי מלוכלך ותשוש) מאותם טיולים, זה להודות לה'.

השבוע יצאו הוא ובני כיתתו לאזור גוש עציון. הם שוטטו באתרים של קרבות הרואיים ואובדן טראגי, מערות מרשימות ותעלות מים לחלוחיות, מוזיאונים וגבעות. כשהוא הגיע אל הדלת, נתתי לו נשיקה מהירה על הלחי ואז שפכתי את התודות שלי לאלוקים.

נכון שרק הבוקר ראיתי אותו, ואפילו שוחחתי איתו בסלולארי כמה דקות לפני שהוא נכנס הביתה. נכון שהוא ממהר לפעילות הבאה שלו ולא יחכה לי לגילויי חיבה ממושכים או לחילופי 'חדשות היום'. בכל זאת, לא יכולתי שלא להרגיש שדחוף לי להגיד לאלוקים "תודה רבה שהחזרת אותו הביתה בשלום", וזה לא היה יכול לחכות.

לא קשה להבין למה ההודאה לה' הייתה צורך מיידי, בלתי ניתן לעיכוב.

אז אם היינו מכפילים את הדחף הזה ב-22 פעמים ואז כפול 365 ימים, באמת לא קשה להבין למה יעקב, שחיכה 22 שנים לראות את בנו והיה בטוח שלעולם לא יזכה לראותו שוב, היה מסוגל לדחות הענקת חיבוק לבנו – ולמה ההודאה לה' הייתה צורך מיידי, בלתי ניתן לעיכוב.

אנחנו מברכים 'שהחיינו' כשמגיע רגע של חגיגה או מהפך חיובי בחיינו וכשאנחנו מקבלים חדשות טובות. הברכות הללו אמורות להיאמר מייד, משום שמקור כל הברכות הוא האלוקים, ולפני שאנחנו שמחים, חוגגים, או נהנים מגמילות חסדיו, אנחנו צריכים להכיר בעובדה הזאת.

אנחנו מקבלים כל כך הרבה טובה וברכה מדי יום, ורבים מאיתנו אפילו לא מודעים לפורענויות שנחסכות מאיתנו ולנסים היומיומיים שמתרחשים בחיינו. כילדים, החדירו בנו שאנחנו צריכים לומר תודה רבה על כל דבר שקיבלנו, כל דבר שנעשה למעננו. כמבוגרים, זה הפך אצלנו לטבע שני.

ככל שיעקב שמח לראות את יוסף, הוא ידע למי מגיעות התודות. ההורות בימים מתוחים אלה, עזרה גם לי להבין זאת.