רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

השיעול של אמא שלי

י״ד באב ה׳תשע״ג י״ד באב ה׳תשע״ג 21/07/2013 | מאת בסי גרוון

בכל פעם שאני שומעת אותו, לבי מתרחב. אמא שלי אתי, ואני מרגישה בטוחה.

אני אוהבת את השיעול של אמי. זה שיעול ייחודי ביותר. קודם יש שאיפה קטנה של אוויר ואחר כך השיעול עצמו, עמוק וקצת צרוד. הוא בדרך כלל מלווה בשיעול נוסף, ואחריו כחכוח קל בגרון.

עבורי כילדה קטנה, אותו שיעול סימל ביטחון. פירושו היה שאור השמש בחיי נמצא בקרבת מקום. מאוחר בערב, בעודי מתהפכת במיטה, הייתי שומעת את השיעול יחד עם קולות צעדיה: רגליה היו נעולות בנעלי הבית האהובות עליה – נעלי בד עם סוליות פלסטיק. אותם שני צלילים סיפרו לי שאמי עדיין ערה ושומרת עלינו מכל רע - והייתי נרדמת, עטופה בידיעה הזו.

כשהיא יצאה לסידורים, היה זה בדרך כלל השיעול שלה, מוגבר על ידי חדר המדרגות הקריר של הבניין בו גרנו, שהיה מכריז על שובה הביתה. מרגע שחזרה, הכל חזר להיות כשורה בעולם. כשהיא חטפה אחת מאותן תנומות נדירות, נראה היה שהבית עוצר והזמן עומד מלכת, עד שאמא תתעורר. השיעול שלה, שנשמע מקצה המסדרון, סיפר שהיא שוב עמנו ושהחיים יכולים לחזור למסלולם.

כאישה נשואה ואם לכמה ילדים, חשבתי שאותו שיעול כבר לא נושא חשיבות כה רבה. אבל גם היום, בכל פעם שאני שומעת את השיעול של אמי, לבי עדיין מתרחב! אמא שלי אתי והתחושה הבטוחה והחמימה חוזרת.

לילה אחד נבהלתי לשמוע את השיעול של אמא באמצע הרחוב בשכונה שלי, הרחק מביתה. נדרש לי רגע להבין שהשיעול ששמעתי היה שלי. ניסיתי להשתעל שוב, רק כדי להיות בטוחה. כן, השיעול שלי נשמע כמו שלה! הייתה זו תובנה מטרידה למדי. אמי, היא סלע של יציבות והשיעול שלה סימל עבורי ביטחון. הרגשתי כאילו זו רמאות מצדי להיות בעלת שיעול שנשמע כמו שלה… כמו ילדה קטנה, שחושבת שהיא גדולה ברגע שהיא נועלת את נעלי העקב של אמה.

תגלית זו, מביכה ככל שהייתה, הייתה גם מנחמת במידה רבה. הרגשתי כאילו אני נושאת עמי משהו מאמי.

תגלית זו, מביכה ככל שהייתה, הייתה גם מנחמת במידה רבה. הרגשתי כאילו אני נושאת עמי משהו מאמי. גם כאשר היא נמצאת במקום אחר בעולם, כל מה שעליי לעשות הוא להשתעל וחלק ממנה יימצא בתוכי. הרהרתי בכך שוב בעודי חוזרת הביתה בלילה הקר והלח.

הגעתי הביתה והורדתי את המעיל. עמדתי בשקט לרגע, מעריכה את החום, האור והשקט של ביתי. לאחר מכן חלצתי נעליים ונעלתי נעלי בית נוחות, ואז התחלתי לעבוד. לאחר שסיימתי לרחוץ את הכלים של ארוחת הערב וקיפלתי שתי ערימות כביסה, פניתי לעבר חדרי השינה של ילדיי כדי להכין להם בגדים ליום המחרת. הם נראו כה שלווים, ישנים בתמימות מלאכית. בחדר הבנות, התהפכה בתי בת החמש באי שקט במיטתה. כיסיתי אותה ונישקתי את מצחה. בעודי בוחרת למענה בגדים, גרוני הציק לי. השתעלתי פעם אחת ואז פעם נוספת. בתי חדלה להתהפך. היא נרגעה ושקעה בשינה שלווה תחת השמיכה.

הייתי המומה. הייתכן? האם הרחש של נעלי הבית וקול השיעול שלי אותתו לה שאני קרובה? האם אעז להאמין שאולי, רק אולי, אותם צלילים מרגיעים אותה, כיוון שהיא מבינה שנוכחותי שם תגן עליה מכל רע, והדבר מאפשר לה לשקוע בשינה עמוקה, עטופה בבטחה בידיעה הזו?

נראה שלעולם לא אדע, אבל המחשבה לבדה גרמה לי להרגיש קטנה מאוד וגדולה מאוד בו זמנית. הרגשתי גאה להיות חלק מהשושלת של אותן ישויות נפלאות שנקראות אמהות, והוצפתי יראת כבוד לנוכח המחשבה עד כמה אני משמעותית עבור אותם אנשים קטנים בחיי. מלאת ענווה והכרת תודה, נשקתי לבתי פעם נוספת ופניתי לשכב לישון.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן