שוב נשמעו רחשים מעבר לגדר. היא מקפידה לסגור את התריס לפני שהם באים, לא לגמרי, שיישארו חרכים צרים שדרכם תוכל להסתכל. לראות ולא להיראות.

הלחישות המתוקות האלה. אילו רק יכלה הייתה יוצאת וטובלת בחמימותן המלטפת. אבל מה לעשות? הם בדיוק כמו הציפורים שבאות לנקר את האוכל, שהיא מניחה עבורן בחצר, ולרחוץ במי הממטרה – עליזות כל כך, חששניות כל כך. אם רק תרצה להתקרב אליהן מעט, מייד הן פורחות בצווחות מאכזבות. לא מבינות שאת הזירעונים היא השאירה רק כדי שיבואו. לא מקשרות בין המים המפזזים בחצר לבין הדמות האנושית המאיימת, שפוסעת לקראתן – באהבה.

מבעד לחרך הבחינה ביד קטנטנה שנשלחת בהססנות לעבר פרי פיטנגו אדמדם. קוטפת ונעלמת במהירות אל מאחורי הגדר. פרצוף חמוד ניבט אליה מתוך סבך העלים, מרוכז כל כולו במציאת פרי בשל ועסיסי.

פעם, גדלו בבית הזה ילדים. פעם, גם הם היו קוטפים את הפירות החמצמצים – בלי חשש. חברים היו מגיעים וממלאים את הבית בקולות של חיים. אבל עכשיו – הימים ארוכים כל כך, בודדים כל כך. הציפורים באות לנקר בחצר, הילדים באים לקטוף פיטנגו, ואף אחד לא בא בשבילה.

בזוית עינה הבחינה בכתם אדמדם, גדול וכהה. בתפילה חרישית ניסתה לכוון את עיניהם של הילדים אליו – שיקטפו, שישמחו. אבל הם לא הבחינו בו. הידיים הקטנות המשיכו לפשפש בסבך הירוק, העיניים הגדולות לחפש ולבלוש – מידי פעם בקריאת צהלה חרישית נקטף עוד פרי.

האודם המשיך למשוך את עיניה – היא מוכרחה להגיד להם שיש עוד פירות טובים, אולי הפעם הם לא יברחו והיא תספיק להגיד להם שהם מוזמנים תמיד, שלא צריך לפחד כי היא אוהבת ציפורים, וגם ילדים...

היא צעדה בשקט, שלא ייבהלו, פתחה את הדלת ופסעה לחצר.

 

***

 

"הזקנה באה!" לחשה סיגלית בצעקה (או צעקה בלחישה), דליה לא אמרה כלום והתחילה לרוץ. גם אנחנו הרמנו את הילקוטים, נשאנו רגלים וברחנו – כל אחד למחסהו הביתי.

"הזקנה באה" – תחושת פחד מענגת, וייחוס כוחות מאוד לא מציאותיים לדמות הכפופה שדשדשה אל החצר.

אילו היו נותנים לי לדרג את טעמו של הפיטנגו בסולם הפירות, הוא לא היה זוכה לציון גבוה במיוחד. רוב רובו גלעין, טעמו עז, לרוב חמוץ ורק בשיא בשלותו הוא ממתיק. אבל, כשקוטפים אותו מהשיח בדרך הביתה ביום קיץ לוהט. כשטומנים את הראש בינות לעלים הקרירים, נעקצים מהענפים הדקים, נשרטים וקוטפים. כשאחרי עשרה פירות כתמתמים-אדמדמים מצליחים לקטוף פרי אחד בצבע בורדו עז – או אז, הופך טעמו לטעם גן-עדן. ומי שלא ניסה, לעולם לא ידע.

והזקנה.

בעצם, הגדר החיה הייתה שלה, ואנחנו, אולי גנבים. את הפירות שהושיט השיח לכל דכפין העובר ברחוב – קטפנו בלי חשש. אבל, ברגע שהידיים חדרו אל מעמקי השיח, אל תוך רשות הפרט – אז כבר מדובר היה בהרפתקה של ממש. רק שהיא לא תתפוס אותנו.

"הזקנה באה" היה האות לעזוב את הכול ולברוח. "הזקנה באה" – תחושת פחד מענגת, וייחוס כוחות מאוד לא מציאותיים לדמות הכפופה שדשדשה אל החצר.

איני יודעת מה גרם לנו להפסיק לקטוף מהשיחים. אולי "דרך קיצור" חדשה, אולי שיחות הנפש שבאו עם הגיל ואולי פירות עץ התות.

 

"רוניתוש", אמרה לי אמא באחד הימים, "פגשתי את האישה הזקנה מלמטה, והיא שאלה למה אתם לא באים לקטוף פיטנגו. היא אומרת שהשיחים מלאים ושחבל על הפירות".

 

"מה? את מכירה אותה?!"

"כן, למה לא?"

"מה והיא יודעת שאני הבת שלך?!"

"בוודאי, היא שכנה שלנו, לא?"

 

שכנה, אין ספק.

חזרתי אל השיחים. הפעם בשעת אחר צהריים, מצוידת בשקית. כשהצצתי לכיוון הבית, נדמה היה לי שאני מבחינה בדמות העומדת מאחורי התריס הסגור כמעט לגמרי. לא הייתי בטוחה. קטפתי את הפיטנגו בנחת. הושטתי ידיים עד לתוך החצר ממש, אכלתי ואספתי לשאר בני המשפחה. אבל הטעם 'לא היה אותו דבר'. הגעתי עם האוצר הביתה, ואף אחד לא התלהב ממנו במיוחד. כעבור יומיים-שלושה הפירות הרקיבו והושלכו אל הפח – "מים גנובים ימתקו", הלכו ה"גנובים" נשארו סתם מים.

"מים גנובים ימתקו", הלכו ה"גנובים" נשארו סתם מים.

זאת הייתה הפעם האחרונה שבה קטפתי פיטנגו.

מידי פעם אמא הייתה שואלת בשם 'הזקנה', למה אני לא באה לקטוף פיטנגו. לא הייתה לי סיבה. משכתי בכתפיי בתנועה של 'ככה', ועברתי לסדר היום.

היום אני מצטערת. פעמים רבות אני שואלת את עצמי למה הייתי כל כך אנוכית. איך לא הבנתי שהזקנה לא חיפשה מישהו שיפחית את העומס מהשיחים. מדוע לא השכלתי לראות את הדמות האנושית הנסתרת מאחורי התריסים ומייחלת למעט רוח צעירה שתנשב בחצרה?

"רוח הנעורים" כבר עזבה אותי מזמן, אבל, אם אתם עדיין צעירים, יש לכם הזדמנות להתנהג אחרת. לזכור שהפנים הקמוטות, ההילוך הכפוף והקול הסדוק, לא היו שם תמיד – הם רק כיסוי. כיסוי כבד ומכביד, מסיכה מכוערת שהונחה על נשמתו הטהורה של נער כמותכם, רק קצת יותר ותיק בעולם.