שוב נשמעו רחשים מעבר לגדר. היא מקפידה לסגור את התריס לפני שהם באים, לא לגמרי, שיישארו חרכים צרים שדרכם תוכל להסתכל. לראות ולא להיראות.
הלחישות המתוקות האלה. אילו רק יכלה הייתה יוצאת וטובלת בחמימותן המלטפת. אבל מה לעשות? הם בדיוק כמו הציפורים שבאות לנקר את האוכל, שהיא מניחה עבורן בחצר, ולרחוץ במי הממטרה – עליזות כל כך, חששניות כל כך. אם רק תרצה להתקרב אליהן מעט, מייד הן פורחות בצווחות מאכזבות. לא מבינות שאת הזירעונים היא השאירה רק כדי שיבואו. לא מקשרות בין המים המפזזים בחצר לבין הדמות האנושית המאיימת, שפוסעת לקראתן – באהבה.
מבעד לחרך הבחינה ביד קטנטנה שנשלחת בהססנות לעבר פרי פיטנגו אדמדם. קוטפת ונעלמת במהירות אל מאחורי הגדר. פרצוף חמוד ניבט אליה מתוך סבך העלים, מרוכז כל כולו במציאת פרי בשל ועסיסי.
פעם, גדלו בבית הזה ילדים. פעם, גם הם היו קוטפים את הפירות החמצמצים – בלי חשש. חברים היו מגיעים וממלאים את הבית בקולות של חיים. אבל עכשיו – הימים ארוכים כל כך, בודדים כל כך. הציפורים באות לנקר בחצר, הילדים באים לקטוף פיטנגו, ואף אחד לא בא בשבילה.
בזוית עינה הבחינה בכתם אדמדם, גדול וכהה. בתפילה חרישית ניסתה לכוון את עיניהם של הילדים אליו – שיקטפו, שישמחו. אבל הם לא הבחינו בו. הידיים הקטנות המשיכו לפשפש בסבך הירוק, העיניים הגדולות לחפש ולבלוש – מידי פעם בקריאת צהלה חרישית נקטף עוד פרי.
האודם המשיך למשוך את עיניה – היא מוכרחה להגיד להם שיש עוד פירות טובים, אולי הפעם הם לא יברחו והיא תספיק להגיד להם שהם מוזמנים תמיד, שלא צריך לפחד כי היא אוהבת ציפורים, וגם ילדים...
היא צעדה בשקט, שלא ייבהלו, פתחה את הדלת ופסעה לחצר.
"הזקנה באה!" לחשה סיגלית בצעקה (או צעקה בלחישה), דליה לא אמרה כלום והתחילה לרוץ. גם אנחנו הרמנו את הילקוטים, נשאנו רגלים וברחנו – כל אחד למחסהו הביתי.
"הזקנה באה" – תחושת פחד מענגת, וייחוס כוחות מאוד לא מציאותיים לדמות הכפופה שדשדשה אל החצר.
אילו היו נותנים לי לדרג את טעמו של הפיטנגו בסולם הפירות, הוא לא היה זוכה לציון גבוה במיוחד. רוב רובו גלעין, טעמו עז, לרוב חמוץ ורק בשיא בשלותו הוא ממתיק. אבל, כשקוטפים אותו מהשיח בדרך הביתה ביום קיץ לוהט. כשטומנים את הראש בינות לעלים הקרירים, נעקצים מהענפים הדקים, נשרטים וקוטפים. כשאחרי עשרה פירות כתמתמים-אדמדמים מצליחים לקטוף פרי אחד בצבע בורדו עז – או אז, הופך טעמו לטעם גן-עדן. ומי שלא ניסה, לעולם לא ידע.
והזקנה.
בעצם, הגדר החיה הייתה שלה, ואנחנו, אולי גנבים. את הפירות שהושיט השיח לכל דכפין העובר ברחוב – קטפנו בלי חשש. אבל, ברגע שהידיים חדרו אל מעמקי השיח, אל תוך רשות הפרט – אז כבר מדובר היה בהרפתקה של ממש. רק שהיא לא תתפוס אותנו.
"הזקנה באה" היה האות לעזוב את הכול ולברוח. "הזקנה באה" – תחושת פחד מענגת, וייחוס כוחות מאוד לא מציאותיים לדמות הכפופה שדשדשה אל החצר.
איני יודעת מה גרם לנו להפסיק לקטוף מהשיחים. אולי "דרך קיצור" חדשה, אולי שיחות הנפש שבאו עם הגיל ואולי פירות עץ התות.
"רוניתוש", אמרה לי אמא באחד הימים, "פגשתי את האישה הזקנה מלמטה, והיא שאלה למה אתם לא באים לקטוף פיטנגו. היא אומרת שהשיחים מלאים ושחבל על הפירות".
"מה? את מכירה אותה?!"
"כן, למה לא?"
"מה והיא יודעת שאני הבת שלך?!"
"בוודאי, היא שכנה שלנו, לא?"
שכנה, אין ספק.
חזרתי אל השיחים. הפעם בשעת אחר צהריים, מצוידת בשקית. כשהצצתי לכיוון הבית, נדמה היה לי שאני מבחינה בדמות העומדת מאחורי התריס הסגור כמעט לגמרי. לא הייתי בטוחה. קטפתי את הפיטנגו בנחת. הושטתי ידיים עד לתוך החצר ממש, אכלתי ואספתי לשאר בני המשפחה. אבל הטעם 'לא היה אותו דבר'. הגעתי עם האוצר הביתה, ואף אחד לא התלהב ממנו במיוחד. כעבור יומיים-שלושה הפירות הרקיבו והושלכו אל הפח – "מים גנובים ימתקו", הלכו ה"גנובים" נשארו סתם מים.
"מים גנובים ימתקו", הלכו ה"גנובים" נשארו סתם מים.
זאת הייתה הפעם האחרונה שבה קטפתי פיטנגו.
מידי פעם אמא הייתה שואלת בשם 'הזקנה', למה אני לא באה לקטוף פיטנגו. לא הייתה לי סיבה. משכתי בכתפיי בתנועה של 'ככה', ועברתי לסדר היום.
היום אני מצטערת. פעמים רבות אני שואלת את עצמי למה הייתי כל כך אנוכית. איך לא הבנתי שהזקנה לא חיפשה מישהו שיפחית את העומס מהשיחים. מדוע לא השכלתי לראות את הדמות האנושית הנסתרת מאחורי התריסים ומייחלת למעט רוח צעירה שתנשב בחצרה?
"רוח הנעורים" כבר עזבה אותי מזמן, אבל, אם אתם עדיין צעירים, יש לכם הזדמנות להתנהג אחרת. לזכור שהפנים הקמוטות, ההילוך הכפוף והקול הסדוק, לא היו שם תמיד – הם רק כיסוי. כיסוי כבד ומכביד, מסיכה מכוערת שהונחה על נשמתו הטהורה של נער כמותכם, רק קצת יותר ותיק בעולם.
(7) רבקלה, 28/3/2007 21:05
אני הזקנה של הפיטנגות...
אמי, בת התשעים וחמש, גרה בשכונה יפה בשולי תל אביב, במשך שנים היא גדלה גדר פיטנגו יפיפיה וגזמה אותה בצורה ישרה וסימטרית עד שקראנו לה בחיבה "הגנן של גני וורסי". לימים לקראת יום הולדתה השבעים היא כתבה לי מכתב לאירופה, שם הייתי כמה שנים, שזה לא הוגן מצד הטבע שמשאיר את הנשמה צעירה והגוף נרפה ואנו עומד בקצב. כלומר היא אינה יכולה יותר לעלות על סולם ולגזום כמו שצריך את הגדר. אך עדין כל יום, כשיש פרי, הילדים שחוזרים מבית הספר עושים דרך ארוכה יותר על מנת לקטוף פרי. אין מאושרת ממנה כאשר איזה ילדון דופק בדלת ומבקש רשות לקטוף פרי )יש עוד ילדים כאילו( ואז הוא מקבל רשות והרצאה קטנה על כך שכדאי לקטוף רק פירות אדומים מאד אחרת יקבל כאב בטן...
כאשר עברתי לגור בלב העיר תל אביב לקחתי איתי כמה זרעי פיטנגו וגם לי יש גדר חיה קטנה של פיטנגו. עד אשריום אחד הגיעו לסמטה הקטנה בה אני גרה, עשרות הורים עם ילדים קטנים והתנפלו על הגדר משכו בפרי קטפו וכל המדרכה היתה מלוכלכת מפירות ירוקים אשר לעולם לא הגיעו למצב של בשלות, ענפים נשברו והגדר, או ליתר דיוק כמו אחרי קרב דמים. לקח לי קצת זמן להבין מאיפה צמחה הרעה. אשה צעירה עם ילדיה נכנסה לסמטה הקטנה שלנו וראתה את הגדר הקטנה התלהבה וכתבה באיזה פורם על החוויה. למחרת היום גדודי נשים עם ילדים רמסו בגסות את השיחים הירוקים עם פירות הבוסר. מענין איזה מדיום חדש הם רומסים היום...
אימי עדין מתבוננת מהחלון בשעות הצהרים בילדים הקוטפים את הפיטנגו ובבקורי אצלה לא מרשה לי לצאת לגינה להפחיד אותם. ואצלי הילדים עוברים ליד השיחים ופשות לא מגיבים לפרי, כך נשאר פרי לי ולידידי המזדקנים שעדין זוכרים איך הם "פילחו" בילדותם פיטנגו והפרי נמס בעונג בפיהם גם היום כזכרון לימים ההם.
חלומי הקטן הוא שכל מי שמוצא עץ פיטנגו בעיר היפה של יקח ויטמין גרעין בחצרו במקום שיש קצת שמש וכך עירנו הצינית תהיה מלא בשיחי פיטנגו רעננים, והילדיםם של ימינו ילמדו שלא כל הפירות גדלים במקררי הסופר...
(6) שירה, 19/8/2006 15:45
תגובה לד"ר יהודית לפידות
הבעיה עם המורים,זה לא מנת המשכל שלהם,הבעיה עם המורים, זה האינטיליגנציה הריגשית שלהם.
לצערי הרב, בעבודתי עם מורים אני נתקלת בלא מעט מורים שמה שמוביל אותם זו נקמנות,סגירת חשבונות עם הילדים,מאבקי כח והכי נורא, שמורה מוצא לו איזה ילד קורבן שהמורה משפיל אותו ומעליב אותו, כנראה כדי להרגיש שווה.
תבדקו רמת אינטיליגנציה ריגשית אצל המורים, הרבה יותר חשוב לבריאותם הנפשית של הילדים.
(5) ד"ר יהודית לפידות-ברמן, 3/7/2006 14:51
תגובה בנוגע להערה שלך בתכנית הבוקר בגל"צ
רונית שלום, אתמול בתכנית הבוקר בגל"צ שוחחת על לקויות למידה בקרב תלמידים, וציינת בסארקזם שיש גם לא מעט "לקויות הוראה" למורים. כבעלת תפקיד בכיר במכללה אקדמית לחינוך ברצוני להסב את תשומת ליבך לכך, שבשנים האחרונות דרישות הקבלה למכללות האקדמיות לחינוך גבוהות משמעותית מדרישותיהם של פקולטות מסוימות במוסדות אקדמיים מכובדים מאד בארץ, כולל אוניברסיטאות. במכללה כמו שלנו, המינימום הנדרש הוא שקלול של 500 בין ציוני הבגרות למבחן הפסיכומטרי. אולי לא בשמיים, אבל, אנא, בדקי מה קורה בחוג למקרא, למשל, ובחוגים אחרים באוניברסיטה. כיום, אלה שלא מצליחים להתקבל למכללה לחינוך, מתקבלים בקלות רבה לאוניברסיטאות, הממלאות בהם חוגים מסוימים. לאחרונה פונים אלינו אקדמאים בוגרי אוניברסיטה, שדחינו בעבר, ומבקשים להתקבל למסלול הסבת אקדמאים להוראה.
במילים אחרות: לא רבים פונים, לצערנו, לחינוך, אך איכות הפונים עלתה משמעותית בשנתיים האחרונות. אם מדינת ישראל תשכיל להבין, שהכרחי להשקיע בחינוך על מנת להבריא את החברה, ותשפר את שכרם של המורים ותנאי עבודתם, כך שאנשים מעולים יתלבטו אם ללמוד משפטים/רפואה או חינוך, יהיה סיכוי לעתיד טוב יותר.
(4) חי, 27/6/2006 16:36
תודה רבה לרונית, על המאמר ההגיוני והמרגש
המאמר ממש בא בזמן הנכון! כאשר הזילזול בקשישים(ות) גובל בטימטום וברשע. הגדרתך את הקשיש מאד הגיונית ונכונה. תודה!
(3) איריס, 27/6/2006 05:37
יפה ונוגע ללב!!-לדעת לגעת בבדידות של השני זאת זכות גדולה!
(2) רונית, 27/6/2006 01:22
נוגע ללב עד מאד
גם אני צעירה שארוזה בעטיפת בת +40 ולפעמים כשאני לא מסתכלת בראי אני נדמית לעצמי כבת 20...
(1) צביקה, 25/6/2006 23:44
מאמר נפלא!
תודה.