בננו הצעיר ביותר חגג לא מזמן את בר-המצווה שלו, ואני מחלימה כעת מסינדרום "הלחץ-שלאחר-הבר-מצווה". זאת מחלה קשה ובלתי מתועדת, ולמרבה הפלא, הממשלה עדיין לא השקיעה אפילו שקל אחד כדי לחקור אותה.

סינדרום "הלחץ-שלאחר-הבר-מצווה", מגיע לעתים קרובות לאחר מקרה של סינדרום הלחץ-שלפני-הבר-מצווה, שמאופיין בחיוג מהיר לבעל הקייטרינג מספר פעמים ביום, עד שאת שומעת איך הוא לועס טאמס בכל פעם שבה את מדברת איתו; בהתרוצצות מטורפת לכל מיני סידורים, שמותירים לך בקושי זמן לבלוע כמה עוגיות במכונית (לרוע המזל זה עדיין משמין); ובפרצי בכי בלתי צפויים ובלתי נשלטים - וכל זה משום שהילד הקטן שלך הוא בעצם כבר נער, שיש לו את החוצפה להתבגר מול עינייך.

הסימפטומים שלי החמירו ככל שהימים התקרבו ליום הגדול. הרשימות הבאות ביומן מסבירות למה:

חמישה שבועות לפני העלייה לתורה בבית הכנסת: ההזמנות מגיעות, אבל הדבק במעטפות המותאמות לא ממש נדבק. הפתרון נמצא בעבודה של שש שעות - הדבקת כל המעטפות באקדח דבק חם. אני לא מצליחה לצמצם את רשימת המוזמנים. כמו מארחת סמכותית, אני חוסמת רשימה ב' של מוזמנים, כשאני כורעת תחת שיעורי הקבלה הגבוהים של שאר המוזמנים מרשימה א'.

ארבעה שבועות וזה הדיווח: הבן עדיין צומח מהר מכדי שנוכל לקנות לו חליפה. הוא משנן את דבר התורה שלו כל הלילה, ומשפר את הקריאה שלו בהפטרה. אבל עדיין נראה שהוא יקריא את הדרשה שלו במהירות 200 קמ"ש. מאוחר מדי לשכור קלינאי תקשורת?

שלושה שבועות: כרטיסי אישורי השתתפות מגיעים מדי יום, רבים מהם כוללים צ'קים. הבן מגלה שהאושר טמון במאזן מזומנים חיובי! מספר מדהים של 90% קיבלו את הזמנתנו! לא יכולה להחליט מה לעשות עם רשימה ב'. בכל מקרה, שולחת לכולם.

שבועיים: בפגישה עם הקייטרינג, הבן מתעקש על ארוחה של נקניקיות מצופות ופסטה. למרבה המזל, כמה ילדים בכיתה שלו עושים דיאטה. הנגן מנדנד לי בטלפונים חוזרים ונשנים ומנסה לשכנע אותי לשכור את כל התזמורת שלו. אני מסרבת שוב ושוב, ומזכירה לו שאין כאן אירוע נשיאותי, רק בר מצווה.

עוד שבוע וחצי: הבן עדיין מתאמן על הקראה איטית של הנאום שלו. לשקול הנחת עותק של הדרשה על כל מושב?

עוד שבעה ימים! נגן, קוסם וקייטרינג – כולם דורשים מקדמות. שוקלת לבקש הלוואה מהבן.

ששה ימים: האם אני צריכה לקנות שמלה חדשה? תכננתי לרדת 5 ק"ג לכבוד האירוע, אבל לא הצלחתי לנקוט בפעולות הנחוצות. מחליטה ללבוש חליפה קייצית בצבע אופ-וייט, שעדיין עולה עלי. מקבלת טלפון מהבנק – התרעה על פעילות חריגה בחשבון כרטיס האשראי.

חמישה ימים: חייבת לקנות את החליפה לילד. אפילו אם הוא יגדל בעוד 5 סנטימטר השבוע, היא עדיין תתאים. הוא טוען שכל החולצות החגיגיות בחנות מגרדות. אני שולפת חולצה מזדמנת מהארון, שנלבשה בבר מצווה של אח גדול יותר. סוף סוף אני חוסכת כסף!

ארבעה ימים: מנסה לסדר מחדש את מקומות הישיבה בסעודה המשפחתית. כפי שמסתמן, אין שום שילוב שיצליח למנוע מדוד אריה להתחיל עם בן הדוד דני... בעצם, על מה המריבה? מתפללת שדודה שירלי תיקח את התרופות שלה עוד בבית. אורזת את המלאי האישי שלי נגד מיגרנות... ליתר ביטחון.

שלושה ימים: מתקשרת לכל מי שלא שלח את כרטיס האישור או טלפן. כמה מצהירים בעלבון שהם כן שלחו את הכרטיס, ובטח איבדתי אותו. אני מאבדת את המפתחות של הבית.

יומיים: מתקשרים מהקייטרינג להודיע שהם לא מצליחים להשיג את הפטיפורים שהזמנתי לקינוח, ושביתת נהגי המשאיות עלולה לגרום שגם גלידת השרבט לא תגיע. ברירת המחדל – עוגיות מהמאפיה. הצלמת מתקשרת להודיע על מקרה חירום, היא תשלח את המתלמדת שלה במקומה. זה יהיה בסדר?

היום שלפני העלייה לתורה: אני מפקחת על משלוח פרחים לבית הכנסת. בעל העסק ששלח את הפרחים, הבטיח לי שסידורי הפרחים יהיו "מהממים", אבל לא הזהיר אותי שהם גדולים כמעט כמו הר-סיני ובקושי עוברים דרך הדלת. בבית, הטלפון לא מפסיק לצלצל. כולם מתנצלים כי אני בטח נורא עסוקה, אבל באיזו שעה מתחיל הטקס? האם הם יכולים להביא אחיינית שהגיעה אליהם באופן בלתי צפוי? המפתחות שלי עדיין לא נמצאו, ואני מאבדת גם את הצרור הרזרבי. הצעד הבא: לטפס דרך החלון כדי להיכנס הביתה.

היום הגדול: קמה מספיק מוקדם כדי לשים עדשות מגע ולהתלבש בזהירות. כשאני שותה כוס קפה במטבח קורה משבר חמור! הכלב רץ למטבח מהחצר, כולו נרגש לפגוש אותי לאחר פרידה של 7 דקות שלמות. הוא קופץ עלי בברכה ומעטר את החליפה הבהירה שלי בטביעות רגליים בוציות! אני חייבת לצאת בעוד שלוש דקות, אבל אין לי תוכנית חלופית לבגדים. אני טסה לחדר וזורקת על עצמי חליפה כחולה כהה שאני לא יכולה לסגור את כל הכפתורים שלה.

הבן קורא בתורה נפלא. הוא נראה גם מרשים וגם יפה בחליפה שלו, כשהוא חוצה את הרגע הקצר הזה בין ילדות לבגרות. באופן ניסי הוא אומר את הדרשה שלו מספיק לאט כדי שרוב האנשים יוכלו לשמוע ולהבין. לפעמים הניג'וסים שלי עוזרים! הוא מודה לאבא שלו שלקח אותו למשחקי כדורגל; לי על שאני מתקנת את הדקדוק שלו. הוא במלוא הדרו, ואני בשלי, אפילו שהחליפה שלי הדוקה מדי.

ארבעה ימים לאחר מכן: המסיבה באולם זורמת חלק. כמה תקלות מחשב קוטעות את המוסיקה, ורגעי השקט קשים להסבר. כמה אנשים תועים לתוך האולם, ממלאים צלחות באוכל, ועוזבים. נדמה לי שמימיי לא ראיתי את האנשים האלה קודם. הקינוחים נהדרים, במיוחד העוגיות. המפתחות עדיין נעדרים.

חמישה ימים לאחר מכן: 15 דקות התהילה של הבן שלי חלפו, והוא חוזר לחייו כיצור אנוש רגיל למדי. וכל יום, הוא ממשיך לצעוד בדרכו לבגרות, נעשה קצת יותר גבוה, הפנים והגוף שלו מרזים מיום ליום. הפעם הבאה שבה אני אזכה לראות את הלחיים השמנמנות שלו, תהיה בפנים של הנכדים שלי. אני משתגעת משמחה כשהוא לא מתבייש להגיד - סוף סוף: "אמא, אני אוהב אותך."

אני גם כמעט משתגעת משמחה כשהמפתחות שלי נמצאים סוף סוף – בחצר. הסימפטומים של סינדרום "הלחץ-שלאחר-הבר-מצווה" שלי מתפוגגים סוף סוף.

מזל טוב!