כשנכנסתי לחדר הלימודים בפעם הראשונה לא ראיתי ילד.

אחר כך שמתי לב שמישהו התכווץ לכדור קטן ליד הקיר, נראה שקיווה להיעלם בתוכו. זה בהחלט לא היה המקום בו ציפיתי למצוא את תלמידי החדש.

פסעתי פסיעה אחת לעברו והוא התכווץ עוד יותר, ידיו מגוננות על ראשו בתנוחה עוברית. אחר כך קפא, וכל אבריו אמרו: זהירות! סכנה!

לא ידעתי למה הוא פוחד כל כך. אף אחד מן הילדים האחרים לא ראו בי מורה כל כך מפחיד. אבל תמיד יש דברים חדשים בחיים. אז החלטתי לקבל זאת כעובדה, ולהתקדם מן הנקודה הזו הלאה, לכיוון חיובי יותר.

ראיתי שיותר מכל, הוא לא רוצה שאגש אליו. נעצרתי על מקומי ואמרתי בקול שלו: אני המורה דוד. אני יודע שאתה עוד לא מכיר אותי, אבל ממש לא צריך לפחד ממני. אם אתה רוצה, אתה יכול לשאול את הילדים האחרים שלמדו אצלי. מעולם לא עשיתי רע לאף אחד מהם. אני רק משתדל לעזור לכולכם ללמוד טוב יותר וזה הכל.

הילד כנראה זיהה בקולי צליל של אמת. הוא הרים את ראשו. ברגע ההוא נדהמתי. מעולם לא ראיתי ילד בעל עיניים כל כך מיוחדות. טהורות, מאירות, כחולות.

'יש לו עיני כוכבים.' חשבתי לעצמי וחייכתי אליו לעודדו.

הוא קם מפינתו וניגש בצליעה קלה אל השולחן שלנו שניצב באמצע החדר.

על השולחן היה מונח חומש עם פירוש רש"י, אבל אני ידעתי שבשיעור הראשון הזה, יותר משנלמד חומש, אנחנו נלמד להכיר זה את זה ולהאמין שבחדר הזה, על גבי השולחן הזה, עם המורה הזה, שום דבר רע לא יכול לקרות לילד.

בסוף השיעור הראשון הוא נפרד ממני בחיוך שהאיר את כל פניו. אני לא יודע מה הוא קבל ממני, אבל החיוך שלו היה כמו פרס עבורי – ידעתי שהצלחתי לעורר את אמונו ומהיום והלאה הכל ילך למישרין.

היו בתלמיד הזה כמה דברים שהתמיהו אותי. בדרך כלל שלחו לי ילדים שהתקשו בלימודים וראיתי את הקושי שלהם לאורך כל הדרך. אבל התלמיד הזה היה שונה. הוא אהב ללמוד והבין לגמרי לא רע. רק היו לו חסרים מוזרים בין פרשת 'בראשית' לפרשת 'לך לך' (מחומש בראשית) ובין פרשת 'שופטים' לפרשת 'כי תבוא', (מחומש דברים) והיו בוודאי עוד כמה דילוגים. אבל בכל החריגות האלו הבחנתי רק לאחר זמן, כשהכרתי אותו יותר טוב.

גם אוריאל למד להכיר אותי. הוא למד את כל ה'שגעונות' הקטנים שלי כמו - שכדאי לחזור שלוש פעמים על כל קטע ליתר ביטחון, כדי שלא נשכח, ושרצוי מאוד לסכם בכתב את הנקודות המרכזיות של מה שלמדנו, אפילו בגלל זה קצב ההתקדמות איטי יותר.

אבל לאוריאל אצה הדרך, ואני לא הבנתי. השתדלתי  לרסן אותו, כפי שנהגתי עם כל שאר תלמידי.

השיטה שלי ללמוד לאט ובטוח, הוכיחה את עצמה ברוב המקרים. ברוב, כי עדיין לא ידעתי שעם אוריאל באמת עדיף למהר.

"לאט אבל בטוח, עדיף מלרוץ ולהפסיד חלקים באמצע." אמרתי לו, כפי שאמרתי לכולם כשניסו 'לדהור' עם הלימוד מעבר ליכולתם והבנתם.

תמיד העדפתי לבסס את הלימוד הקיים לפני שמתקדמים, עם התלמידים שלי, שהיו החלשים בכיתותיהם. והשיטה שלי הוכיחה את עצמה ברוב המקרים. אמרתי ברוב. עדיין לא ידעתי שעם אוריאל באמת עדיף למהר.

למדנו יחד בערך חודש, כשלפתע נקטע הרצף. יום אחד ילד הכוכבים שלי לא הגיע. חיפשתי אותו בחצר, למעלה בכתה, במסדרונות, אך הוא באמת לא הגיע באותו היום. חולה.

'נו טוב, ילד יכול לחלות לפעמים,' אמרתי לעצמי, ולקחתי תלמיד אחר, כדי לא להפסיד זמן. הרי ההנהלה משלמת לי כדי שאקדם את התלמידים ולא אתבטל. גם לשיעור הבא, שהיה אמור להתקיים כעבור יומיים הוא לא הגיע. לא דאגתי. ביררתי שאוריאל אכן לא הגיע אל בית הספר, ולקחתי שוב ילד אחר במקומו.

בשבוע שלאחר מכן, ילד הכוכבים שלי חזר.

"ברוך רופא חולים!" בירכתי אותו בקול צוהל, אבל הוא רק עפעף ולא ענה 'אמן' לברכתי.

ושוב ישבנו אל הלימוד והכל מסביב חלף.

בשיעור הבא שמתי לב שעל פניו נסוך חיוורון. 'נו, מה הפלא שנעשים חיוורים, אם שוכבים שבועיים במיטה במקום לצאת לשחק בשמש הנפלאה הזאת שמחממת גוף ונפש ביום חורפי נאה?' חשבתי, אבל לא אמרתי לו דבר.

בשיעור הבא העמיק הצל שתחת עיניו.

הפעם לא יכולתי להתאפק. "כואב לך משהו?" שאלתי אותו, אך הוא נענע בראשו לשלילה וביקש: "בוא נמשיך ללמוד, אני נורא ממהר."

לא הבנתי לאן הוא ממהר. הרי אנחנו יושבים יחד כל שיעור במשך אותו פרק זמן. האם הוא רוצה לסיים יותר מוקדם? לא חקרתי אותו על כך. אולי, כשנשקע בלימוד הוא יתחרט וירצה להמשיך עד לסוף השיעור?

פתחתי למענו את החלון הפונה דרומה, להכניס קצת אור ואוויר צח אל החדר. הוא הודה לי במבטו הביישני, והמשכנו ללמוד עד לסוף השיעור. אולי הוא שכח שמיהר?

אחר כך הגיעה תקופת החגים, ושוב היתה הפסקה בלימוד המשותף שלנו. האמנתי שהוא מצטער על כך כמעט כמוני. הרגשתי שגם הוא נקשר אל חדר הלימוד הקטן שלנו. אני חושב שבשלב הזה כבר רכשתי את אמונו ונעשינו באמת קרובים.

בתקופת חופש חג הסוכות נסעתי באוטובוס. לפתע חשתי משיכה קלה בשרוול וקול עדין לחש לי בשקט: "המורה דוד!"

הפניתי את ראשי והנה ילד הכוכבים שלי לפני. הוא חייך אלי והרכין את ראשו לשלום. נדמה היה לי שהוא רוצה לומר לי דבר מה ומתחרט, אבל אולי טעיתי.

אביו עמד לידו. מיד ראיתי מניין קבל הבן את עיניו המיוחדות. גם לאב היו עיניים כחולות עמוקות וטובות. אבל כשהחזרתי את מבטי אל עיני הבן, שוב לא הייתי בטוח. הם היו דומים, האב והבן. אבל עיניו של הבן היו הרבה יותר קרובות לצבע הרקיע, כאילו חצובות מפיסת שמים טהורה. לא יודע למה חשבתי אז כך, אבל זו היתה ההשוואה שחלפה אז בראשי. התוודעתי אל האב בקצרה, כפי שחייב המקום הציבורי בו נמצאנו. אמרתי לבן "שלום," ונפניתי לרדת מן האוטובוס. מרחוק שמעתי את אוריאל לוחש אחרי "שלום... ותודה."

ירדתי מן האוטובוס.

איך יכולתי לדעת שזו התחנה האחרונה במפגש בינינו? הילד בעל עיני הכוכבים לא שב אל בית הספר לאחר החגים.

חיפשתי אותו, שאלתי עליו, אך איש לא ידע לומר דבר בבירור.

"הוא נסע," אמרו לי, אך איש לא ידע לאן.

"הוא חולה," אמרו לי, אך לא ידעו לומר במה.

צלצלתי לביתו, אך לא היתה תשובה.

'אם לא רוצים לשמור על קשר, לא צריך. ואולי יש להם סיבה לכך?' חשבתי, המקרים שהכי מייאשים אותי הם אלו שעוזבים באמצע. ישנם הורים כאלו שמנתקים לפעמים מגע באמצע השנה, באמצע הלימוד. כשזה קורה, אני מרגיש החמצה. חבל. הרי הילד שלהם היה יכול להתקדם עוד. למה הפסיקו אתו את השיעורים באמצע?

גם על אוריאל חשבתי: 'חבל, הוא התקדם יפה, היה לו כוח רצון.'

כוח רצון!

אוריאל שלי בעל עיני הכוכבים רצה ללמוד, אבל יותר מזה הוא רצה לחיות. רצה ולא הצליח. יותר מדי קרוב לשמים הוא היה, ולשם הוא היה שייך יותר מאשר לעולם הארצי שלנו.

אחרי כמה חודשים שמעתי שהטיסו אותו לארצות הברית לטיפול כמו זה שעשו לו בגיל שלוש. אבל הטיפול החוזר כשל.

ילד הכוכבים שלי לא יחזור יותר. לא במסגרת הנוכחית. לא בתור תלמיד שחסרים לו חלקים בלימוד מפני שהוא היה באותו זמן בבית החולים.

אבל אני בטוח שהוא יחזור, פעם, באחד מן הימים. ואני מחכה לו יחד עם כל עם ישראל. לאוריאל שלי, הילד בעל עיני הכוכבים.