לעולם לא אשכח את היום, בו בעלי הגיע הביתה והודיע שהוא קנה לי מקום ישיבה בבית הכנסת, לראש השנה וליום הכיפורים. נראה שסבלתי ממקרה חמור של שיגעון גדלות. בדמיונות שלי ראיתי את עצמי יושבת בשורה הראשונה, מחוצה היטב בין הנשים החשובות בקהילה שלנו, אומרת את כל התפילות וטובלת בחמימות קולו המלודי של החזן, שנישא בעדנה, אל מעבר למחיצה המפרידה בין הגברים לנשים.

באמת שהלב שלי היה נעול על ישיבה בחלק הקדמי.

לב כבד ושני כדורי אקמול

בעלי הושיט לי בגאווה את כרטיס שציין את מבנה בית הכנסת ואת מקום הישיבה שלי. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי, כשקראתי בקול את המספר בפעם הראשונה: שורה 23, כיסא 1. הייתי מאוכזבת לחלוטין.

למה שמישהו ירצה לשבת בשממת המדבר ליד הדלת האחורית? האם אני אזדקק לויזה מיוחדת כדי להגיע לכיסא שלי? בעלי הטרי ניסה בכל כוחו להחליף את המקום שלי, אבל ללא הצלחה. נישאנו עשרה ימים לפני ראש השנה ושנינו שכחנו לחלוטין לדאוג לעצמנו למקומות ישיבה לחגים בבית הכנסת. תיארתי את עצמי לכודה בין שתי אמהות צעירות, הפעוטות המלוכלכים שלהן מושכים בכובע החדש שלי ומשאירים טביעות אצבע דביקות על החליפה החדשה המקסימה שלי.

בלב כבד ושני כדורי אקמול, הגעתי לבית הכנסת בבוקר ראש השנה.

בלב כבד ושני כדורי אקמול, הגעתי לבית הכנסת בבוקר ראש השנה. היו רק ארבעה מושבים בשורה 23. אלה היו חדשות טובות. אני לא אצטרך לדרוך על אף אחת, כשאני נדחקת לאורך השורה כדי להגיע למקום שלי.

מכיוון שנישאתי לא מזמן, הגעתי לתפילה באיחור וביליתי את 20 הדקות הראשונות, בקריאה מהירה של תפילת הבוקר, כדי להגיע למקום שבו אחז הציבור. שקועה לחלוטין בתפילות שלי, שכחתי לבדוק מיהן שכנותי למושב. לבסוף, הצלחתי למצוא את עצמי באותה שורה יחד עם שאר הציבור ואט אט הרשתי לעיני לנדוד מהאותיות המודפסות.

שלושה דורות מרתקים

לא לקח לי הרבה זמן להבחין באלה שישבו ישר לפני. שלושה דורות של נשים: אם, בתה הצעירה ואמה המבוגרת. מצאתי את עצמי מרותקת לחלוטין לקבוצה הזאת. הסבתא בחליפת הפשתן המגוהצת שלה התפללה בשקט והפסיקה להתרכז, רק כדי להעיף מבט אוהב בנכדה הצעירה שלה. הנכדה, הצביעה על כל מלה שהחזן שר והשעינה את ראשה בעדינות על כתפה של הסבתא. האמא לחשה משהו לסבתא ואז, בעדינות הניחה סוודר על כתפיה.

מעולם לא ראיתי שלושה דורות של נשים כמו אלה. מרותקת, כמעט שיכולתי לראות את חוט האהבה שקושר יחד את שלושתן.

כל הסבים והסבתות שלי נפטרו זמן רב לפני שנולדתי. אבא שלי גדל בחלקו התחתון של ה"איסט סייד" של מנהטן. אבא שלו היה רב של בית כנסת קטן ברחוב הרני. זה היה בית הכנסת הראשון של לובאביץ' באמריקה. הסבא מצד אמא שלי, היה רב של קהילה בשטוקהולם, שוודיה. סבא שלי הקדיש את כל כולו לקהילה שלו. הוא היה החזן, השוחט והמוהל המקומי. מאוחר בלילה, לאחר שייעץ לחברים מבית הכנסת שלו, הוא בילה שעות בכתיבת ספרים יהודיים.

כל המידע הזה נשמע מאוד גדול ומרשים לילדה צעירה. ויחד עם זה, זה לא אמר לי כלום. מעולם לא תפשתי במלואו את תפקידו של סב בחייו של ילד צעיר, ומעולם לא חשבתי שאני מפסידה משהו. תמיד הנחתי שסבים הם כמו עוד הורה, רק קצת יותר זקנים, ולכן נוטים להתלונן יותר.

שלישיית הנשים הזאת שישבה בדיוק לפני, הייתה פשוט מדהימה.

ובכל זאת, שלישיית הנשים הזאת שישבה בדיוק לפני, הייתה פשוט מדהימה. למעשה הייתי עדה מכלי ראשון לשלושה דורות, שמלאו באמת את מצוות כיבוד ההורים. ככל שהתבוננתי יותר, כך התמלאתי יותר בכמיהה לסבים ולסבתות שמעולם לא הכרתי.

אהבה שאינה תלויה בדבר היא בהחלט נס גלוי, ואני הבנתי שככה זה בטח צריך להיות כשיש לך סבא או סבתא.

הסבתא נעמדה באיטיות כדי לצאת לשירותים, כשהנכדה ממהרת לקום אחריה. לא שמעתי אותן מחליפות שום מלה. הנערה הצעירה נעמדה באופן אוטומאטי, וצעדה בעקבותיה, דואגת שהסבתא לא תמעד על עגלה מיותמת, או תתאמץ לפתוח דלת כבדה. חשתי התפעלות עמוקה.

געגועים לבלתי אפשרי

מצאתי את עצמי תוהה, איך היו הסבים שלי אילו היו חיים היום. האם הם היו מתמלאים בגאווה כשהיו שומעים את הנינים שלהם מספרים על פרשת השבוע? האם הם היו מרוצים מהאישה שגדלתי להיות? האם הם היו מסכימים עם ההחלטות שהחלטתי? האם הם יספרו בהתפעלות על הישגי לחבריהם? האם אשב ליד הסבתא שלי בבית הכנסת, כשהיא מלטפת את לחיה של בתי?

דמעות החלו לזחול במורד לחיי, על הסבים והסבתות שמעולם לא הכרתי. מחשבותיי נסחפו אל תמונות הפורטרט הישנות של בני משפחתי, התלויות בחדר האוכל של הורי. תמונתו של סבא הייתה פורמאלית מאוד, עם כתפיים זקופות ועיניים המביטות הישר אל עדשת המצלמה. בתור ילדה קטנה מאוד, הייתי עוברת בחיפזון ליד התמונה הזאת, מרגישה שעיניו נעוצות דווקא בי. תמיד הרגשתי כאילו הוא יכול לחדור לנשמה שלי.

אולי, אם אני אסתכל מספיק חזק, הוא יקרוץ לי ויגיד לי לא לדאוג כל כך הרבה.

ככל שגדלתי והפכתי לאמיצה יותר, הייתי עוצרת ומביטה בתמונה יחידה זו, והייתי יכולה כמעט לשמוע אותו מדבר בקול רם ועמוק. 'סימה, איך המורות שלך השנה? האם הציון שלך בתורה השתפר? איך הייתה ההצגה של הכתה שלך בפורים? ניגבת כבר את הכלים מארוחת הצהריים?' הייתי עומדת בשקט ומתבוננת בתמונה היחידה של הרב הצעיר בשטוקהולם, שוודיה. אולי, אם אני אסתכל מספיק חזק, הוא יקרוץ לי ויגיד לי לא לדאוג כל כך הרבה.

המיית הקהל החזירה אותי בעדינות לתפילת השחר. ישבתי בשקט כשאני מתעוררת לאט ממחשבותיי, על ידי קול בעל מבטא כבד שנשמע בדיוק מאחורי. "תראי איזה חכם הוא. היית מאמינה?" פניתי לאחור והבחנתי באישה מבוגרת עם חיוך רחב על הפנים, מקפיצה תינוק קטן על ברכיה. הוא ברר בזהירות רק את העוגיות מתוך שקית ממתקים. הסבתא הזאת פשוט זרחה מרוב גאווה. "סבתא אוהבת אותך כל כך... מתוק שלי". היא לחשה. מייד זכיתי להיכרות עם הכלה שלה והנכד. במשך שאר התפילה, הייתי מחייכת חיוך קל, כששמעתי את הסבתא מאחורי לוחשת בעדינות לנכד שלה. נהניתי מכל רגע של תפילה ביום הזה. הייתי מוקפת כולי באהבה ובהערצה. העיניים שלי, נמשכו אל ים הגברים העטופים בטליתותיהם ומצאתי את עצמי סורקת את ים הפרצופים, כשאני מחפשת ביניהם את סבא שלי.

שתים עשרה שנה מאוחר יותר...

שתים עשרה שנים לאחר מכן, אני עדיין יושבת בשורה 23, כסא 1. הזמן צועד הלאה. בתי יושבת לצידי בתפילות. אני מלטפת את לחייה כשהיא יושבת בשקט ומאזינה לתפילת החזן. אני מביטה מעבר למחיצה ומבחינה בבני היושב בגאווה ליד אביו. הוא עוקב בחומש כשקוראים את הפרשה. באופן אינסטינקטיבי אני סורקת את עזרת הגברים, ומחפשת אחר פניו של סבא שלי, שאני יודעת שלא נמצא שם.

הסבתא שמאחורי אומרת לי, שהבת שלי ואני נראות "פשוט מדהים". היא שמה לב שהבת שלי גבוהה יותר, ושהשער שלה התארך. הסבתא לפני פונה בביישנות ומהנהנת "חג שמח".

אני נשענת לאחור וסוגרת בעדינות את עיני. אני יכולה לראות את סבא שלי מביט בי, חולצתו הלבנה מעומלנת היטב לכבוד החג. אני מסמיקה קלות כשאני שומעת אותו אומר, 'סימה את נהדרת'.

היו לי המון הזדמנויות לעבור לשבת קרוב יותר לקדמת בית הכנסת, אבל, בכל שנה אני דוחה אותן. איכשהו, אני מרגישה יותר מחוברת לסבים שלי אחרי ראש השנה. לא הייתי מחליפה את ההרגשה הזאת עבור המושב הטוב ביותר בבניין.