לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תן לי הזדמנות נוספת!

תן לי הזדמנות נוספת!

הקלטה תמימה מחזירה אותי שמונה שנים לאחור, אל בכיו המתיש של התינוק, פטפוטיהם הבלתי נלאים של הילדים, ואל העייפות הבלתי נגמרת.

מאת

ומה יש בקלטת הזאת? שאלתי את עצמי והכנסתי קלטת חסרת זהות נוספת לטייפ, מתוך ניסיון נואש למיין את ערמות הקלטות הבלתי מסווגות, שהצטברו אצלי במשך למעלה מעשור.

אמא, ללי נתנה לי סוּרְטָיָה (סוכריה), נשמע קולו של פעוט מתוק בן שלוש.

הגננת סיפרה לנו היום על יוסף מוקיר שבת, פתחה בת השש בתיאור מלבב של הסיפור המוכר, וברקע נשמע בכי מתוק להחריד, של תינוק בן יומו.

המתיקות המדהימה הזאת גרמה לי להתכווץ. יכולתי להרגיש כאב מוחשי ממש, כאילו חבטו בי סיפוריהם התמימים של הילדים, באגרוף קמוץ, ישר באמצע הבטן.

בהיתי בטייפ שהמשיך להשמיע את ניסיונותיו החוזרים והנשנים של בן השלוש לספר לאמא שלו על הסורטיה המרגשת, ושל הגדולה שממשיכה לדבר בלי להמתין לתגובה. וברקע – בכי של תינוק.

שמונה שנים קודם לכן

אמא, ללי נתנה לי סורטיה.
אמא, הגננת סיפרה לנו היום...

אני עייפה! אין לי כוח להקשיב לניג'וסים האלה. בפרט שהתינוק הזה לא יודע מה זה להפסיק לבכות. מה הוא רוצה? הוא כבר אכל, וטוטל. אני רוצה קצת שקט. רק שנגמור כבר עם ארוחת הערב, אולי אז אני אוכל להחזיק את התינוק בידיים, ואולי אז הוא יירגע סוף סוף. הבכי הזה מוציא אותי מדעתי. והכי מעצבן זה שבשבע וחצי בעלי יחזור הביתה ויגיד, איזה מתוקים. איך שהבית רגוע. למה את נראית כל כך עצבנית? אולי הגיע זמן שהוא יכנס קצת קודם ויראה מה זה "רגוע"?

גם אני הייתי מוכנה להיכנס לבית ששלושה ילדים רחוצים, שבעים ורגועים שוכבים במיטות שלהם ומחכים לקבל ממני נשיקת לילה טוב. זה נשמע דווקא רעיון לא רע.

הפנים החמוצות שלי לא מנעו מהילדים להמשיך ולספר לי על חוויותיהם המרגשות, ובעיקר לא הפריעו לתינוק להמשיך לצרוח.

לחצתי על כפתור ההקלטה בטייפ – הפעם, אני אשמיע לבעלי כמה מעצבנת ההתארגנות המתישה בערב, כמה שהילדים נודניקים ולא מתחשבים בעייפות של האמא שלהם, ובעיקר – איזה צרחן בלתי נלאה נולד לנו.

אבל, בסופו של דבר, כששלושה ילדים שבעים, רחוצים ורגועים נחו במיטות שלהם, כבר הייתי מספיק נינוחה ומאוששת, שלא עשיתי שום שימוש בקלטת...

תן לי עוד הזדמנות!

אבל עכשיו, כשהתינוק ההוא כבר בן שמונה, ובפרט שאחריו לא באו תינוקות אחרים. כשכל הילדים כבר יודעים לדאוג לעצמם, ואני כל כך כמהה ומצפה לתינוק קטן שאוכל לאחוז בידי, לערסל, לחבק, לנשק, לחוש את החמימות הרכה של ראשו הרך מול פני – הקולות נשמעו כל כך נעימים לאוזן – ומזעזעים.

איך התעצבנתי מפעייה רכה של תינוק?! איך לא היה לי שכל ליהנות מזה?!

איך יכולתי?! איך לא התייחסתי לַסּוּרְטָיָה, איך לא הגבתי ליוסף מוקיר שבת, איך התעצבנתי מפעייה רכה של תינוק?! איך לא היה לי שכל ליהנות מזה?!

אוי, ריבונו של עולם. חשבתי לעצמי, הלוואי שתהיה לי עוד הזדמנות. אני משוכנעת שהפעם יהיה לי שכל לנצל את הזמן הקצר כל כך, והנפלא כל כך.

ואם אתם חושבים שאני כותבת את הדברים מתוך נינוחות של אישה שהילדים שלה יודעים כבר להכין לעצמם את הסנדוויץ', לנקות את החדר ולהתקלח בעצמם – אז זהו שלא!

א-לוהים נתן לי עוד הזדמנות.

אני יושבת וכותבת בעיניים טרוטות, לאחר לילה חסר שינה, האותיות מרצדות על המסך מבעד לדמעות התשישות (טוב שיש עורכים שיעברו על הטקסט לפני הפרסום).

על הברכיים שלי יושבת פעוטה חולה בת שלוש – פעוטה שלמרות האקמול והנורופן המשיכה לרתוח, פעוטה שדיברה, צחקה ואפילו שרה, כל הלילה מתוך שינה הזויה, או לחלופין בכתה כשהתעוררה. ואם זה לא מספיק. בעריסה לידי שכבה תינוקת שאינה מטילה ספק שהיום מיועד למשחקים והלילה, למאכל ולמשתה. ולא רק זה – אם במשך היום היא עוד מוכנה לטעום משהו מהבקבוק – אז בלילה היא הופכת לטבעונית פנאטית, ולא מוכנה להשתמש בשום תחליף לאמא הטבעית שלה.

אבל, ברגע שאני מרגישה שזהו – אני פשוט לא מסוגלת יותר. ברגע שאני נזכרת בהזדהות מפתיעה בסיפורו המזוויע של צ'כוב "לישון". אני נזכרת גם בקלטת.

אני בולמת את הכעס והתסכול. מחליטה שזהו! אני לא נסחפת. "תיהני מהרגע", אני מזכירה לעצמי – "הוא לעולם לא יחזור!", כמה מצחיקים הפטפוטים ההזויים של הקטנה, כמה רכה וחמימה התינוקת, אולי מחר יהיה קל יותר, ואם לא, אז נגיד שאני במסע מרתק ביער הטרופי, או אולי בטיול מדהים בסיני – לא משנה מה, משהו שמעייף ומענג גם יחד.

לא! אני לא מוכנה לפספס שוב את הסורטיות של הקטנים. הם גדלים מהר מאוד. מהר מדי!

 

20/8/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) שלי, 13/9/2011 08:29

יפה מאוד!

אני מזדהה - אם ל-4 בנים מגיל 5 ומטה. .אך מאושרת מכל התשה וגם אני הקלטתי מה שקורה בבית ועדיין לא הספקתי להשמיע לבעלי שחוזר מאוחר, אהבתי מאוד, אקריא לאמהות מהגן שעשועים שיעריכו רגעים אלו לפני שנהיה בלויות זקנות שמשוועות שילדינו יחזרו לקן!! אהבתי

(1) יעל, 22/8/2005 14:56

נזכרתי

בלילות רבים מאוד ללא שינה. בכמיה הזו לישון. ללא מחשבה שמישהו יעיר אותך. אבל - אם יש בזה נחמה- זה עובר מהר. הבן הקטן שלי בן ארבע. זה מגיע.
אומרים ש"שנותיו של האדם קצובים לו" כלומר גם השינה של האדם היא מלמעלה. השם מחליט כמה שינה נישן במשך חיינו.
חזקי ואמצי!

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub