עליתי לאוטובוס בתחושת התרגשות. הייתי בדרך לפגישה שנקבעה לי. מימי לא יצא לי להיות חלק מפגישה כזו ודי חששתי מהפעם הראשונה. התישבתי באוטובוס וחיפשתי אשה שנראית כאחת שתדע להגיד לי איפה לרדת. מצאתי מישהי שנראתה נחמדה ושאלתי לכתובת. היא חייכה אלי חיוך קל ויודע, ואמרה לי לרדת עוד שתי תחנות. מסלול האוטובוס היה זר לי מכיוון שאני חדשה בעיר זו. לא הכרתי את הרחובות ונאלצתי להסתמך על טוב לבם של הבריות.

האוטובוס עצר בחריקה וכמה אנשים נפלטו מתוכו לרחוב החשוך. בתחנה הבאה עלי לרדת. ישבתי על קצה מושבי בהיכון, מחכה לאוטובוס שיגמור להעלות נוסעים חדשים וימשיך לדרכו לתחנה הבאה, שם אצטרף לזרם האנשים היורדים. האוטובוס עצר. פילסתי את דרכי החוצה. עצרתי על מקומי מתבוננת סביבי מנסה לנחש לאיזה כיוון עלי ללכת. שאלתי עוברת אורח והיא הצביעה על שער הכניסה. הודיתי לה ונכנסתי בצעדים מהוססים. ראיתי כמה מסדרונות ארוכים מלאים בנשים ובקול המולה. שאלתי מישהי היכן מתקיימות הפגישות של ט'8 והיא הצביעה לכיוון. גם שם במסדרון השמאלי ישבו נשים רבות. הרגשתי נבוכה מעט לעומת המוני הנשים המנוסות האלה. תהיתי איך אדע לאיזו דלת לגשת. אשה טובה ראתה את היסוסי ושאלה לחפצי. הסברתי לה והיא במאור פנים כיוונה אותי.

ניגשתי לדלת האחרונה. שאלתי את מספר הנשים שישבו שם, מה התהליך ואיך נרשמים לתור והן הסתכלו עלי במבט תוהה ומבקר... מה, היא לא יודעת? יש לה בת בגיל הזה והיא לא יודעת עדיין מה הפרוצדורה...? אשה אחת התנדבה להסביר שכל אחת רושמת את שמה ברשימה המודבקת על הדלת ונכנסים לפי התור. הסתכלתי ברשימה, וראיתי שחלק מהשמות מחוקים ולא בדיוק לפי הסדר. לתהייתי, התנדבה אי מי להסביר שיש כאלה שבאות מוקדם, נרשמות, הולכות לסידורים וחוזרות מאוחר יותר לתורן. רשמתי את שמי והתישבתי בכסא הפנוי היחידי שמצאתי.

אני לא אמא של אף אחת... באמת שלא. באתי לכאן, לאסיפת הורים, כי בעלי הטרי הוא אלמן עם ילדים.

דקת דממה עברה על כל הנשים המצפות לפגישה כשלפתע שמעתי מישהי פונה אלי: "אמא של מי את?". אמא של מי אני? אני לא אמא של אף אחת... באמת שלא. באתי לכאן, לאסיפת הורים, כי בעלי הטרי הוא אלמן עם ילדים, שהקטנה שבהם היא רק בת 14. היא ביקשה מאביה לבקש ממני, אשתו הטריה, לבוא לאסיפת הורים, אז באתי. מכיוון שאין לי ילדים משלי, מעולם לא הייתי באסיפת הורים ולא ידעתי מה נדרש ומה בדיוק אמור לקרות. גם לא הייתי מוכנה לשאלה הזו ותהיתי איך עונים עליה. פניתי לשואלת בחיוך ואמרתי "אני לא אמא, אני אשתו של אבא של יעל".

מבטי תמיהה הופנו אלי ומיד הופיע גם חיוך על פני הנשים המחכות. "אז את אשתו של...?" נשאלתי. "כן", עניתי בחיוך לשכנתי לכסא. היא הוסיפה מיד בהתלהבות שבתחילת השנה בתה ישבה ליד יעל במשך חודש ונהנתה מאד מחברתה. זה היה החודש הטוב ביותר שלה. אמא אחרת סיפרה לי שהיא קרובת משפחה של הכלה של בעלי. אחרת סיפרה שהיא חברה טובה של אותה כלה ועוד מישהי סיפרה, שהיא לימדה את שתי בנותיו הגדולות...

מדי פעם קמה אשה ונכנסה בתורה, ומישהי אחרת באה במקומה. בכל פעם כשהגיעה מישהי חדשה, כולן השתתקו וחיכו לראות האם זו אחת מאלה שנרשמו מראש ורק עכשיו באות והן תצטרכנה לחכות רבע שעה נוספת, או האם זו אחת שעדיין לא נרשמה. לשמע השאלה "יש למישהי כאן עט?" מצאתי את עצמי פולטת אנחת רווחה ביחד עם חברותי החדשות על כך שנחסכה לנו רבע שעה נוספת של המתנה.

ושוב חזרו השיחות לקלוח... ושוב חזרו אותן השאלות על עצמן מפי החדשות: "אמא של מי את?" ושוב מצאתי את עצמי אומרת "אני אשתו של..." ושוב חזרו הסיפורים על עצמם.

תוך כדי שיחה איתן התרוצצו להן אי שם בהחבא מחשבות. חשבתי בלבי על כך שהנה פתאום אני ממש כמו אמא. שנים שאני חושבת, תוהה, עורגת, שואפת לדעת איך זה להיות אמא וכבר השלמתי עם המחשבה שלעולם לא אדע והנה באה המציאות וטפחה על פני – זו ההרגשה של להיות אמא.

יעל. בפעם הראשונה בחייה יש אשה שיושבת שעות בפרוזדור הצר עם אמהות אחרות.

בתוך בליל המחשבות צצה מחשבה חדשה שהביאה לחלוחית של דמעות לעיני ומיהרתי למחותן לפני שהנשים מסביבי תראינה. יעל. זו הפעם הראשונה שיש מי שתשב בפגישות אלה גם בשביל יעל. מהיום בו נולדה יעל ועד לאותו היום, לא היה מי שילך עבורה. בגלל מציאות קשה זו היתה יעל שונה משאר הבנות. לא היתה לה אמא. והנה – בפעם הראשונה בחייה יש אשה שיושבת שעות בפרוזדור הצר עם אמהות אחרות. מחכה לפגוש את המחנכת. בפעם הראשונה בחייה תוכל יעל להפגש עם חברותיה למחרת וכמותן לספר חוויות של אמהות מאסיפת ההורים. בפעם הראשונה בחייה לא תהיה יעל יוצאת דופן בין הבנות. היא תהיה כמו כולן. היא תשב בביתה ותחכה לאשה של אביה שתחזור מהפגישה לשמוע בשורות טובות או חלילה לא. היא תחכה בכיליון עיניים לשמוע את מי פגשה האשה של אביה בפגישת ההורים. בפעם הראשונה בחייה! המחשבה ריגשה אותי מאד. לא יכולתי שלא לתהות מה יעל מרגישה? מה היא חושבת?

הדלת נפתחה והגיע תורי להכנס. נכנסתי לחדר, והתישבתי ליד השולחן מול אשה נעימת סבר. בפעם האחרונה באותו ערב עניתי על השאלה בתשובה "אני אשתו של אביה של יעל". האשה חייכה בשמחה גלויה ומחיוכה ידעתי שלו הייתי צריכה להגיד שאני "אמא" של יעל, הייתי אומרת זאת בגאווה עצומה.