גשם ראשון – סיפור

אמרו שירד הלילה גשם.

צילה הציצה החוצה לפני שהלכה לישון, ואמרה שקשה לה להאמין שזה באמת יקרה, אבל מי יודע. מתחילת הערב יוני יושב על השולחן ליד החלון בחדרו, ואומר שלא אכפת לו גם אם האף שלו יישאר מקווצ'ץ' מהזכוכית.

"אמא שלי מגיעה לבקר אותי כל שנה מתי שיש גשם ראשון", הוא מתעקש, "ומישהו צריך להישאר ער כדי לפתוח לה ת'דלת".

ויוני יודע מה הוא אומר.

כל שנה, כאילו מדובר בתאריך קבוע, אמא שלו מגיעה עם הגשם הראשון. הוא מזהה אותה מרחוק כשהיא פונה אל הרחוב שלנו, ואדי נשימתו עוד מרטיבים את הזגוגית כשהוא כבר מגיע אליה, מתנשם ומתנשף מהריצה המהירה, כדי ללוות אותה אל ביתנו.

אנחנו מצטופפים כולנו ליד החלון הגדול בסלון שפונה אל אותו כיוון, ומסתכלים עליהם. מנסים לנחש איזה אופי תישא הפגישה הפעם. לפעמים אמא של יוני מחבקת ומנשקת אותו שוב ושוב, מגפפת אותו בכל הכח, ועובר זמן קצר עד שהיא נרגעת והם מתחילים ללכת לכיוון הבית. אבל קורה שיוני מחבק אותה חזק, כמו שמחבקים אמא, והיא רק עומדת שם עם ידיים שמוטות וגב כפוף, ולנו לא קשה לדמיין את המבט הזגוגי, האטום, בעיניה השקועות. יוני רק לוקח ממנה את התיק הקטן והבלוי, מחזיק בידה, ומוביל אותה בעדינות לכיווננו.

כשאנחנו רואים אותם מתחילים להתקרב אנחנו נסוגים מהחלון וחוזרים למקום שהיינו בו קודם. לא רוצים להיתפס בקלקלתנו, מעדיפים שיוני לא ידע שראינו.

הוא נכנס הביתה עם אמא שלו, ומושיב אותה בסלון. עוזר לה לפשוט את המעיל הגדול ומביא מגבת קטנה כדי לספוג את טיפות הגשם. ילד נמוך וצנום מטפל באמא.

אמא של יוני מעולם לא הגיעה עם מטריה, והטיפות הקטנות שזולגות על פניה ובגדיה מוסיפים למראה של עליבותה הגדולה.

תמיד עם אותו מעיל שחור, שמלה אפורה-כהה מרובת כפתורים, מטפחת צהובה דהויה ותיק בעל צבע לא מזוהה, קטן וקרוע.

כשאמא של יוני מתעקשת לא מתווכחים איתה, כי לעולם אי אפשר לדעת לאן הוויכוח יוביל.

נורית, העובדת הסוציאלית, סיפרה לנו לפני ארבע או חמש שנים שאמא של יוני לא מסכימה ללבוש משהו אחר לפני הפגישה עם בנה. "הוא לא יכיר אותי עם בגד אחר" היא חוששת. "זה הבגד שלבשתי כשנפרדתי ממנו, וזה גם הבגד שאלבש בכל פעם שאפגש איתו מחדש. וכשם שהבטחתי לו שניפגש בכל גשם ראשון, כך הבטחתי לו שלא אשתנה במאומה". וכשאמא של יוני מתעקשת לא מתווכחים איתה, כי לעולם אי אפשר לדעת לאן הוויכוח יוביל.

צילה לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת אל הסלון בחיוך. "שלום גברת צדוק" היא אומרת, ומניחה את מגש הכיבוד על השולחן. ובכל שנה מחדש, כשצילה קוראת לאמא של יוני "גברת צדוק", יוני מחייך וזוקף את קומתו. "איזה גיברת?!" היא עונה לה. "תגידי שרה. שרה יותר טוב".

שרה נשארת לשבת בסלון בדיוק שעתיים. בשעתיים האלה רק יוני איתה בפנים, ולמרות שהדלת סגורה וקולו של יוני בקושי נשמע, את אמא שלו אי אפשר שלא לשמוע גם אם לא רוצים.

ואנחנו באמת לא רוצים. לפעמים אנחנו שומעים אותה מדברת ברוך, יכולים לדמיין את היד הגרומה והמקומטת מלטפת את שערותיו הקצוצות של יוני ולוחשת לו אהבה וגעגועים. לפעמים אנחנו שומעים אותה כועסת מאוד, משתוללת מזעם, ודן צריך כמעט לכבול את צילה אל הכיסא במטבח כשנשמעים מהסלון קולות הסטירות וההצלפות.

צילה בוכה מתסכול ומכאב. "למה מאפשרים לה לצאת משם כשהיא במצב נפשי כזה?" היא שואלת את דן בלחש חנוק, וגם אנחנו שומעים. "את כל החום והאהבה שאני נותנת לילד כבר שנים היא הורסת עם ההתקפות שלה. אני חייבת להיכנס לסלון ולעשות סוף לטירוף הזה".

ודן מרגיע. במילים שקטות הוא מדבר אל צילה, מסביר לה שוב ושוב עד ששריריה נרפים והיא מתכנסת בתוך עצמה בשתיקה, מחכה ששרה תעזוב. גם אנחנו רוצים להבין, אבל את המילים של דן אנחנו אף פעם לא מצליחים לשמוע.

יד אחת חובקת את ידה ויד שניה אוחזת בתיק המטולא, ותמיד מבט עצוב בעיניים. יוני נפרד מאמא שלו עד הגשם הראשון בחורף הבא.

כששרה הולכת, יוני מלווה אותה עד תחנת האוטובוס בקצה הרחוב. יד אחת חובקת את ידה ויד שניה אוחזת בתיק המטולא, ותמיד מבט עצוב בעיניים. יוני נפרד מאמא שלו עד הגשם הראשון בחורף הבא.

הוא חוזר אחרי שלושת רבעי שעה, וכולנו יודעים שגם אם הוא חיכה עד שיבוא האוטובוס - הוא הסתובב ברחוב לפחות חצי שעה אחרי.

דן מרים את עיניו מהעיתון ונותן ביוני מבט שואל ואכפתי. צילה מתקרבת אליו, כאילו מגוננת. אבל יוני ממשיך אל חדרו, כמעט מתעלם מהם ורק מסנן בשקט: "זאת אמא שלי, אתם מבינים? אני חייב לה ת'חיים שלי", וסוגר את הדלת מאחוריו. הרגעים האלה שאחרי הפגישה תמיד היו שלו לבד.

וזה לא משנה אם אמא שלו חיבקה אותו או סטרה לו, זה לא משנה אם הביקור הפעם היה מענג או מכאיב, תמיד הוא אומר אותו משפט, ותמיד עם אותו מבט בעיניים. וגם אם נדמה שעיניו מלוחלחות בדמעות - זה רק נדמה, כי יוני אף פעם לא בוכה באמת.

בגשם הראשון של החורף שעבר אמא של יוני לא הגיעה.

הגשם ירד בבוקר, ויוני ישב וחיכה לה כל הצהריים והערב. גם בלילה לא הלך לישון, אלא ישב - כמו כל שנה - על שולחן הכתיבה שמתחת החלון בחדרו.

בבוקר שאחרי הגיעה נורית, העובדת הסוציאלית, וביקשה לדבר עם יוני בשקט. כשהם גמרו לשוחח יוני לבש סוודר חום עם פסים בהירים, לקח מטריה קטנה והתכונן לצאת עם נורית מהבית. "אמא שלי לא הרגישה טוב, לכן היא לא באה", הוא מסביר לנו בארשת דאוגה, ופתאום נדמה לנו שהוא לא בן שמונה אלא בן שמונים. "זה לא שלא אכפת לה ממני. נורית הסוציאלית אומרת שהיא לא מרגישה טוב, אז עכשיו 'ני הולך לבקר אותה".

צילה מסתודדת עם נורית במטבח. היא נשמעת מתנגדת, ונורית מתעקשת. "את חייבת להאמין לי שזוהי טובת הילד" היא אומרת קצת בקול, בטעות, וקוראת ליוני לצאת איתה החוצה.

אחרי שעה וחצי הדלת נפתחה בלי קול, ויוני נכנס בפסיעות שקטות שכמעט נבלעות בשטיח. הוא לא מספר לנו על המזרנים הלבנים שמצפים את קירות החדר של אמא שלו כדי שלא תוכל להזיק לעצמה, הוא גם לא משתף במה שראה ואיך הרגיש כשנכנסה אחות והזריקה אל זרועה את חומר ההרגעה. יוני גם לא אומר מילה על הגומיות השחורות שנקשרו לידיה כדי לקבע אותה אל המיטה, אבל העיניים של יוני אומרות הכל. העיניים של יוני כבויות.

נורית נכנסה אחריו, ושוב הסתגרה עם צילה במטבח. היה נדמה לנו ששמענו את צילה בוכה, אבל לא היינו בטוחים, ודן לא היה בבית כדי להרגיע. עקבנו אחרי יוני שנכנס לחדרו ושכח לסגור את הדלת. הוא ישב על מיטתו בגב נוקשה וזקוף, מחבק את הכרית הגדולה ומבטו ממוקד בנקודה נעלמת רחוק ממנו.

כשנורית הלכה צילה התעכבה עוד קצת במטבח ליד זרם מים פתוח, ואחר כך התקרבה אל החדר של יוני.

היא דפקה שתי דפיקות עדינות על הדלת. "אפשר להיכנס?" שאלה בלחש, יוני לא ענה. היא נכנסה והתיישבה לידו על המיטה, מחבקת את כתפו.

היא לטפה את ראשו בעדינות, מחליקה יד על שערותיו, על לחיו. לטפה שוב ושוב בלי לומר מילה, וישיבתו של יוני התרככה.

"את יודעת", פנה פתאום אל צילה, אחרי דקות של שקט, "היא לא ידעה מי אני בכלל. אני הבן שלה, והיא לא זכרה את זה".

דקות ארוכות הם ישבו כך, ואנחנו פחדנו לנשום. הרגעים האלו היו רכים כל-כך, קטיפתיים ועמוקים, חששנו שיקרעו או יתמסמסו.

"את יודעת", פנה פתאום אל צילה, אחרי דקות של שקט, "היא לא ידעה מי אני בכלל. אני הבן שלה, והיא לא זכרה את זה". "אני בטוחה שהיא זיהתה אותך!" ענתה לו צילה בביטחון. "לא. היא לא זיהתה אותי", לחש יוני שוב ושוב, "היא לא זיהתה אותי. את מבינה? אמא שלי לא זיהתה אותי"... הוא אמר וחזר ואמר. לא הפסיק עד שצילה סובבה אותו, כל כולו, אליה, וחיבקה אותו בעוצמה. שוב חזר להיות ילד קטן בן שמונה.

"היא אמא שלך, יוני טפשוני", לחשה לתוך אוזנו ברוך, בקול צרוד. "ואמא שלך אוהבת אותך תמיד תמיד". "גם אם היא לא מזהה אותי? גם כשהיא כועסת עליי?" הוא הרים את ראשו ותלה בה מבט משתאה, מצפה. היא היישירה אליו מבט. "כן יוני, גם אז. אמא אוהבת אותך תמיד".

ואז ירד הגשם הראשון של יוני.

הוא טמן את ראשו בכתפה ובכה, כאילו משלים את החסר של כל השנים שעברו בלי שהוריד בהם אף לא דמעה אחת. הוא בכה בשקט, בכי מבוגר. בכה על עצמו, על אימו, על אביו שלא הכיר. בכה על שנים של כאב ותקווה, בכה על בדידות וגבורה, על אהבה שאין לה תוחלת, על הילדות שלא הייתה לו מעולם. וכולנו בכינו איתו.

החורף שוב הגיע, ואמרו שהגשם הראשון יֵרֵד הלילה.

צילה הציצה החוצה לפני שהלכה לישון, ואמרה שקשה לה להאמין שזה באמת יקרה, אבל מי יודע. ויוני, יוני יושב על השולחן ליד החלון בחדרו, ומצמיד את אפו לזגוגית.

"אמא שלי מגיעה לבקר אותי כל שנה מתי שיש גשם ראשון", הוא אומר לנו, "ומישהו צריך להישאר ער כדי לפתוח לה ת'דלת".

יוני מסתובב אלינו, ורואה שאנחנו רק משפילים מבט ושותקים, כי גם אנחנו יודעים שמצבה הורע מאז. הוא חוזר לתלות זוג עיניים בחלון ואומר, ספק לנו ספק לעצמו: "אני כל כך רוצה שהיא תבוא".

בבוקר דן מצא את יוני ישן בתנוחת ישיבה על השולחן, ואפו צמוד לזגוגית מנוקדת בטיפות.

בכף ידו היה פתק, מעוך ורך מחום ידו וכתוב בכתב יד ילדותי: "אמא, גם אם לא תבואי אני מבטיח לחכות כל פעם בגשם הראשון. אני יודע שזה בגלל שאת לא מרגישה טוב. ואני אוהב אותך בגלל שאת אמא שלי ואני הבן שלך...

...אפילו אם זאת הסיבה היחידה."