*לכבוד יום השנה לפטירתה של חיה רבקה ג'סל ז"ל.

תארו לעצמכם אדם צועד במהירות בנמל התעופה, בדרך לעלות למטוס. הוא נמצא במצב של כמעט אימה, מפני שנותרו לו דקות ספורות בלבד להגיע לשער העלייה למטוס. אם תבקשו מאותו אדם לעצור לרגע וליהנות ממזג האוויר המקסים, או לעצור ולשוחח עם חבר, קרוב לוודאי שהוא יזעיף פנים וימשיך לרוץ. "איך אתה יכול להטריד אותי עם זה עכשיו?! נשארו לי רק דקות ספורות!"

עכשיו תארו לכם אדם אחר, רגוע ושליו, מהלך לאטו בנמל התעופה. יש לו כרטיס לאותה טיסה בדיוק, אבל הוא תכנן נכון את מהלכיו לקראת היעד הסופי שלו. הוא שר, צוחק, נהנה מהנוף ומהאנשים שסובבים אותו. הוא לא חושש מהקריאה האחרונה לעלייה למטוס.

אם צעירה לארבעה, חיה רבקה ג'סל, נפטרה לפני שנה. כאשר אובחנה אצלה מחלת הסרטן והוצע לה הטיפול הכימותרפי המתיש, הגישה הרגועה והחיובית שלה תמכה בה בכבוד ובשמחה לאורך הדרך, והבדילה אותה מכל השאר.

במאמר בעיתון "המודיע", שרה שפירו מתארת את ביקורה אצל חיה רבקה בבית החולים, שם מצאה אותה חיוורת, שבירה למראה ומחוברת למכונת הכימותרפיה. "האור שקרן מחיוכה (של חיה רבקה) היה מלא אנרגיה עוד יותר מתמיד. הייתי המומה... חיוכה היה מרנין".

 

"חדשות טובות! הייתי בבית מיום חמישי. חזרתי (לבית החולים) רק הבוקר. אתמול תליתי כביסה!" היא צחקקה כאילו שהיא מגלה סוד עסיסי. "ושטפתי כלים! ו..." היא עצרה בדרמטיות. "החלפתי חיתול לתינוק שלי!

 

אכלתי הבוקר כריך עוף. את יודעת כמה זה מדהים להרגיש תיאבון שוב? תיאבון זה פשוט נס.

הכול פשוט כל כך יפהפה. חיי היומיום השגרתיים הם פשוט דבר מדהים...

אני מרגישה שאני חברה עכשיו באיזשהו מועדון נשים אליטיסטי שמעולם לא ידעתי על קיומו קודם לכן. מדהים לראות מה נשים מסוגלות לעשות כשהן פועלות ביחד. מעולם לא שיערתי. יש בי כבוד מחודש כלפי מי שאנחנו ומה שאנחנו מסוגלות לעשות.

הכול פשוט כל כך נפלא".

 

הזדמנות לצמיחה

איפה מצאה חיה רבקה צלילות דעת כזאת באותם ימים אחרונים?

בחייה, היא הייתה אלופה ביכולת שלה להעריך כל רגע ולדעת שאין "טוב" ו"רע" בעולם שלנו. הכול נובע מאותו מקור ומהווה מתנה נפלאה בשבילנו, לעזור לנו לצמוח.

אישה אחת מספרת על מפגש שהיה לה עם חיה רבקה במרכול, ביום שהיה עמוס במיוחד והיו חסרים עובדים במקום. התור בקופות ארך כמעט שעה. הקונים התלוננו, תינוקות בכו והאווירה הייתה מתוחה ותוססת.

חיה רבקה בלטה מבין כולם. היא נשארה מחייכת ואופטימית. היא פנתה לחברתה והסבירה, "העניין כאן הוא לא התור במרכול. העניין כאן הוא ללמוד סבלנות. א-לוהים שולח לנו הזדמנות לצמוח".

קשיים תמיד יהיו. את זה אין ביכולתנו לשנות.

חיה רבקה הייתה מלאה באמונה, מה שאיפשר לה להביא את נוכחותו של א-לוהים לכל היבטי החיים, אפילו לשגרתיים, לזניחים ובעלי הפוטנציאל להיות ה"מרגיזים" ביותר. היא הבינה שהחיים לא נועדו להיות חיי סבל. החיים נועדו לגדילה וצמיחה ולעשיית השינויים שלשם עשייתם באנו לכאן. קשיים תמיד יהיו. את זה אין ביכולתנו לשנות. מה שאנו כן יכולים לשנות זה את הגישה שלנו.

במקרה אחר, ירד גשם זלעפות והגג במרכז הפעילות של הילדים, דלף. האישה שהייתה אחראית במקום באותו יום התלוננה על הגשמים העזים. "כן, תודה לא-ל שיורד גשם!" חיה רבקה קראה. האישה השתתקה מיד וחשבה לעומק על אותן מילים חיוביות בודדות. אחר כך פנתה לילדים שמולה ולימדה אותם שיר חדש. לא, לא "גשם גשם הסתלק", אלא, "תודה לא-ל על בוא הגשם".

חיה רבקה אילצה אותנו לעצור, להרהר ולתת לעצמנו דין וחשבון על כל רגע בחיינו. היא הבינה את השבריריות של החיים; את הערך של כל רגע, את היופי שיש בעולם, אם אנו רק עוצרים להעריך אותו – הרוח המלטפת את הלחיים, היכולת של שיר מתנגן לרומם את הלב עד לשמיים.

להיטיב את דרכינו

חיה רבקה אימצה אל ליבה כל רגע ורגע. בעת מחלתה היא נהגה לומר, "איש אינו יודע כמה זמן יחיה, וכך גם אני. אבל אני מודה לא-לוהים על שאני חיה היום. והרגע הזה, הוא מה שחשוב".

החיים אכן לא יציבים. חיים מלאי חיוניות ומרץ יכולים להשתנות ברגע אחד, בגלל מחלה, תאונה או פצצה של מחבלים.

התלמוד (במסכת שבת) מורה לנו לתקן את מעשינו, להיטיב את דרכינו "יום אחד לפני מותנו". אבל, התלמוד שואל, "איך יכול אדם לדעת באיזה יום ימות?"

אדם צריך תמיד לחשוב שהיום הוא יומו האחרון.

רבי אליעזר מסביר: "אדם צריך תמיד לחשוב שהיום הוא יומו האחרון. כך יקדיש כל יום מימי חייו להשגת השלמות".

חיה רבקה לא נבהלה למשמע השעון המתקתק לקראת הקריאה האחרונה. היא חיה את חייה באופן מלא וללא חרטות. ב-6 בינואר, 2004 (יב' טבת, התשס"ד), היא נפטרה, שלווה ושבעת רצון. יהיה זכרה ברוך.