הלה הייתה בת 19 כשהגיעה לאושוויץ מגטו לודז'. עימה ברכבת הגיעו אבא, אמא, שתי אחיות וחנק'ה - חברת ילדות קרובה מאוד. לפני שהספיקו להבין מה קורה סביבם, הפרידו גברים מנשים וסדרו את כולם בשורות ישרות שהתקדמו לכיוונו של מנגלה ימ"ש שבהינף יד מיין לימין ולשמאל. לחיים ולמוות.

הלה, רותק'ה אחותה, וחנק'ה החברה - הופנו לצד ימין. האם והאחות הקטנה בת השבע, נשלחו לצד שמאל. הלה הביטה כה וכה, ולחשה לרות'קה:

"לכי עם אמא. שלא תהיה לבד. תסתכלי. כאן כולם צעירים וחזקים. שם החלשים והילדים. יתנו לכם עבודה קלה יותר. לכי לאמא!"

רותק'ה סירבה. "אני רוצה להישאר אתך!"

"לא!" אמרה הלה. "אז מה אם את רוצה? את רק בת 14 ולא תוכלי לעבוד קשה. לכי עם אמא!"

רותק'ה לא הסכימה בשום פנים ואופן, והלה דחפה אותה לצד השני. בכוח. לפני שהספיקה לומר לה מילה נוספת, הם נלקחו כולם. הלה לא ידעה לאן.

הדבר הראשון שעשתה, כשהגיעה לצריף, היה לברר עם הוותיקות: "איפה אפשר לפגוש את המשפחה שהלכה לצד השני?"

הן צחקו לה, הוותיקות. בזו לתמימותה. הוציאו אותה החוצה, והצביעו לעבר העשן המיתמר: "שם. הם ברגע זה, עולים השמיימה..."

הלה רצה לכיוון הגדר החשמלית. רצתה למות. חנק'ה, אחזה בה בכוח: "לא! אל תלכי! המוות שלך לא יעזור להם! לא! לא!"

את הסיפור הזה אני מכירה בעל-פה, מרגע עומדי על דעתי. נקראתי על-שמה של רותק'ה (שמי האמצעי הוא רות), ואני היחידה שנושאת את שמה.

***

סבתא שלי, הלה, קיבלה מאחד הידידים שלה, שחזר לאחר המלחמה ללודז', תמונה שצולמה בגטו ושרדה בינות להריסות ביתו.

בתמונה נראים נערים ונערות צעירים, החוגגים את נישואיי אחד מהם. בקצה התמונה, ממש למטה, ניתן היה להבחין ברותק'ה אחותה הצעירה. לכל מקום אליו הלכה סבתא, התעקשה רותק'ה להצטרף, גם אם אלו לא היו חבריה ובני גילה. "היא הייתה ילדה יפה ומוכשרת. תמיד הזדנבה אחרי חנק'ה ואחריי. אבל לחברים, לא היה אכפת. היא ידעה לשיר, והם תמיד שמחו לקראתה", מספרת סבתא בכל הזדמנות.

סבתא שיכפלה את תמונת אחותה בהעתקים רבים. בכל אלבום בבית ישנן כמה תמונות של רותק'ה. על הקיר בחדר, ישנה תמונה גדולה. כל נכד ונכדה, קיבל אף הוא העתק.

אני - קיבלתי שלושה העתקים. שיהיה.

תמיד שמעתי הסברים מקיפים על הנוכחים ועל האירוע, על המלחמה ועל החברות האמיצה בינה לבין חנק'ה. אך מעולם לא שמעתי מסבתא אף מילה על מותה של רותק'ה.

על מה שקרה שם - שמעתי מאמא שלי, ששמעה מחנק'ה. ה'דודה' היחידה שהייתה ותהיה לה.

***

שנים חלפו וסבתא זכתה זה מכבר לחגוג בר-מצווה לנכד הקטן ולנין הגדול. כמו בכל שמחה, חנק'ה הגיעה ונטלה חלק בלתי מבוטל. התיישבתי לידה והתחלנו לשוחח:

"מה קורה איתך, מיידעלע?", התעניינה חנק'ה.

"הכל טוב", חייכתי. "איך אצלך? מה שלום הנכדים?"

"אהה. חמודים. הנה, יש לי פה בתיק, תמונות שלהם", וכבר נערמו תמונות בזו אחר זו על השולחן.

דפדפתי בהן, ועצרתי ב'תמונה של רותק'ה ': "גם את הולכת עם התמונה הזו לכל מקום?"

"ומה את חושבת, מיידעלע? אני הכרתי טוב מאד את רותק'ה", נאנחה חנק'ה, "הנה. יש לי פה עוד תמונה שלה".

התבלבלתי: "עוד תמונה? הלוא יש רק תמונה אחת של רותק'ה!"

"מה פתאום. יש שתי תמונות. הנה, תראי".

חנק'ה הניחה לנגד עיניי תמונה נוספת מהחתונה ההיא, בגטו. זיהיתי מיד את רותק'ה, עומדת קרוב לחנק'ה, "היא לידי, כי סבתא שלך כעסה עליה שכל פעם היא מצטרפת אלינו", אמרה חנק'ה.

"אבל חנק'ה", לחשתי והרגשתי איך הידיים רועדות לי, "לסבתא אין את התמונה הזאת. היא מעולם לא ראתה אותה!"

"אבל חנק'ה", לחשתי והרגשתי איך הידיים רועדות לי, "לסבתא אין את התמונה הזאת. היא מעולם לא ראתה אותה!"

"רעד נישט נארישקייט", התרעמה חנק'ה ביידיש. [-אל תדברי שטויות].

אמי, קמה לבדוק על מה הוויכוח בינינו.

סבתא נגשה אף היא.

שתיהן נעצרו ונעצו מבטים המומים בתמונה שבידי.

סבתא נטלה את התמונה ושאלה: "מאיפה יש לך את התמונה הזאת?"

"מהתיק של חנק'ה. היא מתקשה להאמין לי שאין לך אותה", עניתי.

דו-שיח מהיר ביידיש ובפולנית התפתח בין שתיהן. האחת רגזה מדוע לא ראתה את התמונה עד היום, והשנייה טענה בכל תוקף, שלא יתכן כזה דבר. היא הראתה אותה לפני חמישים שנה.

***

בערב שבת, קיבלתי שלושה העתקים של התמונה ה'חדשה' בתוך מסגרת. אחי, שהגיע לשבת מירושלים, ישב עם סבתא וביקש הסברים מדויקים על כל אחד ואחד שמופיע בתמונה.

סבתא פירטה: "כל אלו, כבר לא בין החיים. הלכו במלחמה. הנה רותק'ה וחנק'ה, שם אני וזושא, אתה מכיר אותה, נכון? היא נשארה בחיים עם בעלה".

"איך קוראים לבחור למעלה, זה שעומד ליד רותק'ה?" שאל אחי.

סבתא נקבה בשמו והפטירה: "הוא לא חזר. תמיד טען שיש לו אח גדול שגר באמריקה. חבל שאין לנו עוד פרטים. היינו צריכים לברר אם הוא חי, אם יש לו ילדים, ולשלוח גם להם העתק של התמונה".

"יש יהודי בירושלים, בשם הזה", אמר אחי, "אם אני לא טועה, המוצא שלו מלודז'".

"בן כמה הוא, היהודי הזה?" התעניינה סבתא.

"אוו. מבוגר מאד. קרוב לגיל מאה. אני נתקל בו לעתים קרובות בבית הכנסת. אפשר לומר שאנחנו ידידים", חייך אחי.

"אולי זה האח? תן לו לראות את התמונה", קראה סבתא.

***

ביום ראשון אחר הצהריים, צלצל הטלפון בביתי. התקשיתי לזהות את אחי, מעבר לקו: "מה קרה? אתה בוכה?"

"כן. לא. הכול בסדר. אל תדאגי", ניסה להרגיע אותי. "חזרתי עכשיו מבית הכנסת. פגשתי את ה'חבר' שלי, הקשיש. את יודעת, חששתי בתחילה מתגובתו. בכל זאת, הוא לא צעיר. לכן, סיפרתי לו על סבתא ועל חנק'ה, ועל התמונה החדשה שנמצאה. אמרתי לו, שהם כולם מלודז', הוא חתך את דברי וציין, שגם הוא נולד שם, אך היגר לארצות-הברית לבדו, לפני המלחמה.

"אמרתי, שסבתא ציינה את השמות של אלו המופיעים בתמונה, ושם המשפחה של אחד מהם, זהה לשלו. הוא התנער מיד, ואמר שיתכן מאוד שזה אחיו הקטן. הם היו שבעה ילדים והגיל של סבתא תואם לזה של אחיו. הוא שאל אם יש ברשותי העתק. השבתי בחיוב ונתתי לו את התמונה. בשנייה אחת, הוא זיהה והצביע על אחיו.

"'זה הוא', אמר ופרץ בבכי, 'שבעים שנה שלא ראיתי אותו. עזבתי כשהיה ילד קטן. והנה, אתה מביא לי תמונה שלו, לפני שנרצח"...


1. הלה (סבתא שלי). 2. רותק'ה (אחותה). 3. חנק'ה (החברה). 4. האח של הקשיש מירושלים. 5 ו-6 הם החתן והכלה, שאת שמחת כלולותיהם, החברים חוגגים.
התמונה צולמה בשנת 1944 בגטו לודז'.
בח' אלול תש"ד (ספטמבר 1944) נערכה אקציה גדולה בגטו. היהודים שנתפסו על ידי הנאצים, נשלחו ברכבות ישירות לבירקנאו-אושוויץ. רובם, נשלחו לתאי הגזים עוד באותו היום. בגטו עצמו, שהיה הגדול ביותר באירופה, נשארו כ-800 יהודים בלבד. בד' בשבט תש"ה, (ינואר 1945) נצטוו יהודי הגטו לחפור 800 קברים באדמה, והגרמנים הודיעו להם על כוונותיהם לחסלם בבוקר שלמחרת. בה' בשבט תש"ה - למחרת - שחררו הרוסים את לודז' וכך נצלו אותם 800 יהודים ממוות וודאי ובטוח.

***

בערב סיפרנו לסבתא את כל הפרטים. סבתא דיווחה לחנק'ה ברגע שסיימה לשוחח איתנו.

בשבת שלאחר מכן, קיבלנו, אחי ואני, שלושה העתקים נוספים של התמונות.

שיהיה.