לצביקה השמן היתה קרן חדה ואימתנית במרכז המצח, בעזרתה יכול היה להפיל חומות בצורות, לנגח דלתות ולעקרן מציריהן ולפגוע בילדים קטנים ומבוהלים המסתתרים מאחוריהן. האמת שזו לא היתה ממש קרן אלא סתם תלתל סורר אשר השתפל אל מצחו ונהפך לסימן הזיהוי שלו, אבל באותם ימים האמנו על צביקה השמן הכל. כל סיפור זוועה. הוא היה הדמות המפחידה ביותר של ילדותנו. אפילו יותר מהמורה בירנבאום, זקן התיש שלו, וידיו הקשות.
עד היום אינני יודע כיצד נהפך צביקה השמן, ילד מגודל ומפגר בשכלו, לאימת ילדי השכונה ובית הספר. כשהגעתי לבית הספר קיבלתי אותו כמורשת מיתולוגית שאין מערערין אחריה. הגדולים כבר טרחו לעדכן אותי בסיפורי אימה על עלילותיו של צביקה השמן. כיצד הוא משוטט ברחובות בקרבת בית הספר בכוונת זדון לחטוף ילדים רכים, מתחבא מאחרי דלתות החצרות ובמבואות הבתים ואורב להזדמנות הנאותה.
למען האמת, אינני בטוח אפילו שהוא היה שמן. אולי היה שמנמן, אולי מגודל מכפי גילו. ובעצם בן כמה היה? נער? מבוגר? לעולם לא אדע, כמעט לא ראיתיו אף פעם ובכל זאת שנים רבות פחדתי ממנו יום יום בדרכי לבית הספר. רק פעמיים או שלוש ראיתי אותו ובכל זאת מבחינתי הוא הסתתר בכל פינת רחוב.
הפעם הראשונה והמפחידה מכל היתה דווקא בלי לראות אותו כלל.
הפעם הראשונה והמפחידה מכל היתה דווקא בלי לראות אותו כלל. עשינו את דרכינו, טור ילדים ארוך, לעבר בית הספר, ולפתע מאחור, כגל מתנחשל, הגיעו הצעקות ובעקבותיהן הרעדה, צביקה השמן, צביקה השמן. לא היססנו שניה, קפצנו מעל לגדר אל גן ילדים סמוך, פרצנו לתוכו, רצנו לשירותים והסתגרנו בחדרים הקטנים, עשרה ילדים מבועתים. רבע שעה של פחד במהלכה כל רעש וזיע היה נדמה לנו כצביקה השמן המנגח דלתות בקרנו על מנת להגיע אלינו. רק אחרי שבדקנו שהרחוב פנוי ושקט חזרנו אליו בחרדה. בפעמיים הבאות רק ראיתי אותו בקצה הרחוב ולפני שהבחין בי רצתי כל עוד נפשי בי לרחוב הסמוך ועשיתי דרך עיקוף זהירה וחסרת נשימה לבית הספר.
היו לו עוד שמות. "סיימון" - קרא לו אחי הגדול. אולי היה זה שם משפחתו. צביקה סיימון. אולי לא היו אלו שמותיו כלל. מבחינתנו זיהינו אותו רק על פי התלתל על מצחו.
כיום אני יודע, שצביקה השמן היה בחור מוגבל שכלית עם הבעת פנים מוזרה ופיגור התנהגותי. כיום ברור לי שאנחנו נטפלנו אליו ולא הוא אלינו. מאות ילדים צעקו לו ברחוב כל פעם שראו אותו : "צביקה השמן, צביקה השמן". והוא הגיב כפי שילד מגודל מגיב, ניסה לרדוף אחרינו ולהשיב מכבודו האבוד, הגיב בכפי שבחור מוגבל בשכלו מגיב להתגרויות של ילדים קטנים. ואולי לא ניסה לרדוף בכלל, אולי מעולם לא רץ אחרינו ורק פחדינו ודמיונינו המפותח הוא שייצר סיפורי זוועות מיתולוגיים על פעילותו.
פעם אחת ראיתי את צביקה השמן בנערותי. או בכל אופן אני חושב שזה היה הוא. הוא חלף לידי והוא היה כבר נמוך ממני. התלתל היה אותו תלתל, אבל הוא שכן על מצחו של בחור נמוך ומסכן עם הבעת פנים מעוותת מעט ומעוררת רחמים.
ילדים אכזריים הם לפעמים. במיוחד כלפי השונים מהם. אנחנו, לא רק שמיררנו את חייו של צביקה השמן אלא גם הפכנו אותו למפלצת. אותו דבר עשינו לשכנה התמהונית שגרה בבניין ליד בית הספר. ואולי לא היתה כלל תמהונית? "האינדיאנית" קראנו לה על שם פניה הצבועים תמיד באיפור מוגזם והיינו זורקים לה אבנים למרפסת ומחכים שתצא ותצעק כדי להשיב לה בזעקות "מכשפה" ולברוח בתחושה שאנחנו נלחמים מלחמת קודש בכוחות השחור.
יש חובות שאתה נושא עימך שנים, לא בגלל שלווה סרבן אתה, אלא בגלל הזמן שצריך לעיתים לחלוף רק כדי שתבין כי חב הינך.
יש חובות שאתה נושא עימך שנים, לא בגלל שלווה סרבן אתה, אלא בגלל הזמן שצריך לעיתים לחלוף רק כדי שתבין כי חב הינך. רק בפרספקטיבה של שנים כשמתפזרים מעט ענני הנגיעה העצמית מתבהרת לעיתים התמונה והינך רואה את עצמך בראי האמת ההיסטורית. אינני זוכר את עצמי משתתף בפועל ברדיפתו של צביקה השמן. כמעט לא ראיתיו כאמור. אבל ודאי הייתי שותף לאותו מחנה אכזרי של ילדים שבנה את הגולם והשתמש בו לצרכי דמיונו הפרוע. כותב אני שורות אלו לקראת יום כיפור, ואף פעם לא מאוחר מדי לסליחה, בשם אותו מחנה, ואינני יודע מי הסמיכני, אני מבקש ממך סליחה, צביקה השמן, סיימון הנורא.
(8) אנונימי, 25/9/2012 07:28
זה די סיפור ממש עצוב ):
(7) , 24/9/2009 05:31
צביקה השמן.
לדעתי לא צריכים להיתייכס ככה אל צביקה רק בגלל שהוא שמן , וזה סיפור עצוב.
(6) סבתא, 24/9/2009 05:31
סליחה מצביקה השמן
הסיפור מעניין ומושך ליקרוא אותו . מאוד נמשכנו אליו למרות שהתוכן היה קצת עצוב בגלל מה שעשו לצביקה
(5) סימה הקופה, 24/9/2009 05:29
צביקה השמן
אני מרגישה שהסיפור נכתב ע"י מישהוא שמצטער על מה שעשה לצביקה כשהיה ילד... ועכשיו כשהוא מבוגר הוא מבין שלצביקה היה מאוד קשה ועצוב... עכשיו הוא מתחרט ומבקש סליחה מאותו ילד {שעכשיו כבר מבוגר} ע"י סיפור ובטח מקווה שצביקה יקרא אותו!!!
(4) אנונימי, 24/9/2009 05:29
תגובה לספור צביקה השמן
הסיפור הוא ספור מאוד יפה.
(3) עילום שם, 24/9/2009 05:27
צביקה השמן
סיפור א=ש , הוא ממש יפה ... והוא גם נכון ויש לו מוסר השכל טוב .
(2) אנונימי, 23/9/2004 07:23
אהבתי את כתבתך!!!!!!!
אהבתי מאוד את סיפורך.גם אני כשהייתי קטנה ראיתי איך ילדים רבים מתעללים בילדים אחרים ללא סיבה מוצדקת לעין.הייתה לנו ילדה אחת בכיתה שהיא זאת שנהגו לרדת עליה בלי סוף גם עכשין אחרי 10 שנים.כל דבר שהיא עשתה נראה לנו מוזר ומשונה.ואני מודה גם אני נהגתי לרדת עליה לפעמים ולא להתייחס עליה בצורה הראויה לה באמת -בכבוד.כיום היא החברה הכי טובה שלי ,היא ממש כמו עוד אחות שאליה אני באה כשאני עצובה ושמחה.
ועד היום אני עומדת לצידה ,גם כשיורדים עליה ,וידעת שאדם שמתנהג כך כלפיה לא ראוי להיות חבר שלי ובטח לא שלה.
(1) ליאורה, 19/9/2004 13:25
יפה עד מאד
אני מאמינה שכל אחד מאיתנו היה כזה מן "צביקה" בילדות.
לנו היה את דוד העיוור.
אדם מסכן שהפכנו למכשף מאגי כמעט.
הקטע הזה גרם לי להיזכר בו, והזכרונות מעוררים בי עצבות. התעללנו בו, צחקנו עליו ואחר ברחנו מפניו. והוא.. בסך הכל היה עיוור מבוגר חסר אונים שלצערו הבורא לא חננו בנוי מיוחד.
קטע כואב ומרגש.