סליחה מצביקה השמן

לצביקה השמן היתה קרן חדה ואימתנית במרכז המצח, בעזרתה יכול היה להפיל חומות בצורות, לנגח דלתות ולעקרן מציריהן ולפגוע בילדים קטנים ומבוהלים המסתתרים מאחוריהן. האמת שזו לא היתה ממש קרן אלא סתם תלתל סורר אשר השתפל אל מצחו ונהפך לסימן הזיהוי שלו, אבל באותם ימים האמנו על צביקה השמן הכל. כל סיפור זוועה. הוא היה הדמות המפחידה ביותר של ילדותנו. אפילו יותר מהמורה בירנבאום, זקן התיש שלו, וידיו הקשות.

עד היום אינני יודע כיצד נהפך צביקה השמן, ילד מגודל ומפגר בשכלו, לאימת ילדי השכונה ובית הספר. כשהגעתי לבית הספר קיבלתי אותו כמורשת מיתולוגית שאין מערערין אחריה. הגדולים כבר טרחו לעדכן אותי בסיפורי אימה על עלילותיו של צביקה השמן. כיצד הוא משוטט ברחובות בקרבת בית הספר בכוונת זדון לחטוף ילדים רכים, מתחבא מאחרי דלתות החצרות ובמבואות הבתים ואורב להזדמנות הנאותה.

למען האמת, אינני בטוח אפילו שהוא היה שמן. אולי היה שמנמן, אולי מגודל מכפי גילו. ובעצם בן כמה היה? נער? מבוגר? לעולם לא אדע, כמעט לא ראיתיו אף פעם ובכל זאת שנים רבות פחדתי ממנו יום יום בדרכי לבית הספר. רק פעמיים או שלוש ראיתי אותו ובכל זאת מבחינתי הוא הסתתר בכל פינת רחוב.

הפעם הראשונה והמפחידה מכל היתה דווקא בלי לראות אותו כלל.

הפעם הראשונה והמפחידה מכל היתה דווקא בלי לראות אותו כלל. עשינו את דרכינו, טור ילדים ארוך, לעבר בית הספר, ולפתע מאחור, כגל מתנחשל, הגיעו הצעקות ובעקבותיהן הרעדה, צביקה השמן, צביקה השמן. לא היססנו שניה, קפצנו מעל לגדר אל גן ילדים סמוך, פרצנו לתוכו, רצנו לשירותים והסתגרנו בחדרים הקטנים, עשרה ילדים מבועתים. רבע שעה של פחד במהלכה כל רעש וזיע היה נדמה לנו כצביקה השמן המנגח דלתות בקרנו על מנת להגיע אלינו. רק אחרי שבדקנו שהרחוב פנוי ושקט חזרנו אליו בחרדה. בפעמיים הבאות רק ראיתי אותו בקצה הרחוב ולפני שהבחין בי רצתי כל עוד נפשי בי לרחוב הסמוך ועשיתי דרך עיקוף זהירה וחסרת נשימה לבית הספר.

היו לו עוד שמות. "סיימון" - קרא לו אחי הגדול. אולי היה זה שם משפחתו. צביקה סיימון. אולי לא היו אלו שמותיו כלל. מבחינתנו זיהינו אותו רק על פי התלתל על מצחו.

כיום אני יודע, שצביקה השמן היה בחור מוגבל שכלית עם הבעת פנים מוזרה ופיגור התנהגותי. כיום ברור לי שאנחנו נטפלנו אליו ולא הוא אלינו. מאות ילדים צעקו לו ברחוב כל פעם שראו אותו : "צביקה השמן, צביקה השמן". והוא הגיב כפי שילד מגודל מגיב, ניסה לרדוף אחרינו ולהשיב מכבודו האבוד, הגיב בכפי שבחור מוגבל בשכלו מגיב להתגרויות של ילדים קטנים. ואולי לא ניסה לרדוף בכלל, אולי מעולם לא רץ אחרינו ורק פחדינו ודמיונינו המפותח הוא שייצר סיפורי זוועות מיתולוגיים על פעילותו.

פעם אחת ראיתי את צביקה השמן בנערותי. או בכל אופן אני חושב שזה היה הוא. הוא חלף לידי והוא היה כבר נמוך ממני. התלתל היה אותו תלתל, אבל הוא שכן על מצחו של בחור נמוך ומסכן עם הבעת פנים מעוותת מעט ומעוררת רחמים.

ילדים אכזריים הם לפעמים. במיוחד כלפי השונים מהם. אנחנו, לא רק שמיררנו את חייו של צביקה השמן אלא גם הפכנו אותו למפלצת. אותו דבר עשינו לשכנה התמהונית שגרה בבניין ליד בית הספר. ואולי לא היתה כלל תמהונית? "האינדיאנית" קראנו לה על שם פניה הצבועים תמיד באיפור מוגזם והיינו זורקים לה אבנים למרפסת ומחכים שתצא ותצעק כדי להשיב לה בזעקות "מכשפה" ולברוח בתחושה שאנחנו נלחמים מלחמת קודש בכוחות השחור.

יש חובות שאתה נושא עימך שנים, לא בגלל שלווה סרבן אתה, אלא בגלל הזמן שצריך לעיתים לחלוף רק כדי שתבין כי חב הינך.

יש חובות שאתה נושא עימך שנים, לא בגלל שלווה סרבן אתה, אלא בגלל הזמן שצריך לעיתים לחלוף רק כדי שתבין כי חב הינך. רק בפרספקטיבה של שנים כשמתפזרים מעט ענני הנגיעה העצמית מתבהרת לעיתים התמונה והינך רואה את עצמך בראי האמת ההיסטורית. אינני זוכר את עצמי משתתף בפועל ברדיפתו של צביקה השמן. כמעט לא ראיתיו כאמור. אבל ודאי הייתי שותף לאותו מחנה אכזרי של ילדים שבנה את הגולם והשתמש בו לצרכי דמיונו הפרוע. כותב אני שורות אלו לקראת יום כיפור, ואף פעם לא מאוחר מדי לסליחה, בשם אותו מחנה, ואינני יודע מי הסמיכני, אני מבקש ממך סליחה, צביקה השמן, סיימון הנורא.